צוקינה ווגומה - דוב סער הירח

דוב סער הירח, הוא סיפור זן יפני. סיפור על החלמה מכאב וטראומה והמסע הנדרש מהאישה המבקשת להשיב את הסדר בנפשה על מכונו ולהביא למרפא את העצמי הפגוע והזועם.
עבורי, הסיפור הוא כמפה דרכים עתיקה, המורה על שלבים ודרך אותם יש לעבור בכדי להגיע לאוצר הריפוי. מומלץ לקרוא את הסיפור כאילו כל רכיביו ודמויותיו הם חלק מנפשה של אישה אחת.

כך סופר בלילות רבים..
היו הייתה אישה צעירה שחיה ביער אורנים ריחני. בעלה נסע להילחם ונעדר שנים רבות. כששוחרר לבסוף משורות הצבא, חזר הביתה במצב רוח קודר וזועף. הוא סירב להיכנס הביתה, משום שהתרגל לישון על אבנים. הוא התבודד ונשאר ביער יומם וליל.

רעייתו הצעירה התרגשה מאוד כששמעה שבעלה חוזר סוף סוף הביתה. היא בישלה וקנתה וקנתה ובישלה והכינה תבשילים ומטעמים וקערות שלמות של גבינת סויה טעימה ושלושה מיני דגים, שלושה מיני אצות, אורז מתובל בפלפל אדום, וחסילונים,  גדולים וכתומים.

בחיוך ביישני נשאה את האוכל ליער, כרעה לפני בעלה למוד הקרבות והגישה לו את המזון המרהיב שהכינה, אבל הוא זינק על רגליו ובעט במגשים עד שגבינת הסויה נשפכה, הדגים ניתרו באוויר, האצות והאורז התגוללו בעפר והחסילונים הגדולים והכתומים התגלגלו על השביל.

"הניחי לי " שאג והפנה אליה את גבו. הוא נתקף זעם כה עז עד שהפחיד את האישה. ביאושה, פנתה האישה והלכה למערתה של מרפאה שהתגוררה מחוץ לכפר.

"בעלי נפצע קשה במלחמה", אמרה הרעיה. "הוא זועם כל הזמן ואינו אוכל דבר. הוא רוצה להישאר בחוץ ומסרב לגור אתי כבעבר. האם תוכלי לתת לי שיקוי שיעשה אותו אוהב ורך כבעבר?"

המרפאה הרגיעה אותה. "אני יכולה לעשות זאת למענך, אבל אני זקוקה למרכיב מיוחד. לרוע המזל, כל שערות דוב סהר הירח אזלו לי. עלייך לטפס על ההר, למצוא את הדוב השחור, ולהביא לי שערה יחידה מסהר הירח שלצווארו, ואז אוכל לתת לך את מבוקשך, וחייך ישובו להיות טובים כפי שהיו."

יש נשים שהיו נבהלות מהמשימה, יש נשים שהיו חושבות כי המאמץ כולו אינו אפשרי. אבל לא היא, כי היא הייתה אישה אוהבת. "אוה! אני אסירת תודה!" אמרה. "כה טוב לדעת שניתן לעשות משהו".

היא התכוננה למסע ולמחרת בבוקר יצאה את ההר. בדרך קראה בקול "אריגטו זאישו". היא בירכה את ההר: "תודה על שהנחת לי לטפס על גופך". היא טיפסה במרגלות ההר, שם היו סלעים שנראו כמו כיכרות לחם גדולות, ועלתה לרמה מיוערת. לעצים היו ענפים ארוכים ושמוטים ועלים שנראו כמו כוכבים. 

אריגטו זאישו", קראה בקול, כך הודתה לעצים על שהרימו את שיערם והניחו לה לעבור מתחתם, וכך עשתה את דרכה ביער ושוב החלה לטפס.

כעת הייתה דרכה קשה יותר. בהר צמחו פרחים קוצניים שנאחזו בשולי הקימונו שלה, וסלעים ששרטו את ידיה הזעירות. ציפורים שחורות וזעירות ריחפו מעליה באור הערביים והפחידו אותה. היא ידעה שהן מואן בוטוקה, רוחות של מתים שאין להם שארי בשר, ושרה להם תפילות: " אני אהיה קרובתכם, אני אביא אתכם למנוחתכם.".

והיא המשיכה לטפס, כי הייתה אישה אוהבת. היא טיפסה גבוה עד שראתה שלג על פסגת ההר. במהרה היו כפות רגליה רטובות וקפואות, אבל היא המשיכה לטפס כי הייתה אישה אוהבת. סערה החלה להשתולל, והשלג עף את תוך עיניה ועמוק לתוך אזנייה. בעיניים עיוורות המשיכה לטפס. וכשהשלג חדל, קראה האישה "אריגטו זאישו" להודות לרוחות על שחדלו לסנוור אותה.

היא מצאה מחסה במערה קטנה, ובקושי הצליחה לגרור את עצמי אל תוכה. אף שהביאה עמה צרור מלא מזון, לא אכלה, אלא התכסתה בעלים וישנה. בבוקר היה האוויר שקט, ופה ושם בצבצו מבעד לשלג צמחים קטנים וירקרקים. "אה" חשבה לעצמה, "ועכשיו אחפש את דוב סהר הירח".

היא חיפשה כל היום, ולקראת שעת בין הערביים מצאה תלולית צואה וידעה שמצאה את מבוקשה, משום שדוב שחור וענק דהר על פני השלג והשאיר אחריו טביעות כפה עמוקות. דוב סהר הירח נהם בקול ונכנס למאורתו. היא שלחה יד אל צרורה והניחה את המזון שהביאה בקערה. את הקערה הניחה מחוץ למאורה ורצה להסתתר. הדוב, שהריח את המזון, הגיח ממאורתו בשאגות רמות דיין לזעזע חלוקי אבן. הדוב סבב את המזון ממרחק, רחרח פעמים רבות את הרוח, ואז בלע את המזון בנגיסה אחת. הדוב הגדול שאג ונעלם במערה.

למחרת בערב חזרה האישה על מעשיה, הציבה את המזון בקערה, אבל הפעם במקום לחזור למחבואה, נסוגה רק מחצית הדרך אליו. הדוב הריח את המזון, הגיח מהמאורה, שאג שאגה רמה דיה להפיל כוכבים מהשמיים, טעם בזהירות רבה את האוויר, אבל לבסוף זלל את המזון וזחל חזרה למאורתו. הדבר נמשך לילות רבים, עד שבלילה כחול אחד הרגישה האישה אמיצה דיה לחכות קרוב עוד יותר למאורת הדוב.

היא הניחה את המזון מחוץ למאורה ועמדה ממש ליד הפתח. הדוב הריח את המזון, יצא החוצה ואז ראה לא רק את המזון, אלא זוג כפות רגליים אנושיות זעירות. הדוב הפנה ראשו הצידה ושאג בקול רם שדי היה בו כדי לזעזע את עצמות בגוף האישה.

האישה רעדה, אבל לא נסוגה. הדוב התרומם על רגליו האחוריות, נקש בלסתותיו ושאג עד שהאישה יכלה לראות את חיכו החום- אדום, אבל היא לא נמלטה. הדוב שאג בקול רם עוד יותר ושלח את זרועותיו כאילו אמר לאחוז בה, כשעשרת טפריו החדים משתלשלים מעל ראשה כעשרה סכינים חדים וארוכים. האישה רעדה כעלה נידף ברוח, אך נשארה על מקומה.

"בבקשה, דוב יקר" , התחננה. "בבקשה ממך, דוב יקר. באתי עד הלום מפני שאני זקוקה לתרופה שתרפא את בעלי." הטיח הדוב את כפותיו הקדמיות על הקרקע והעיף סביבו מתז של שלג והציץ בפניה המבוהלים של האישה. לרגע הרגישה האישה שהיא יכולה לראות שלשלאות הרים, עמקים, נהרות וכפרים משתקפים בעיניו הזקנות עד מאוד של הדוב. שלווה עמוקה ירדה עליה. היא כבר לא רעדה.

"בבקשה ממך דוב יקר, הנה אני מגישה לך מזון כבר כמה לילות. האם אוכל בבקשה לקבל את אחת השערות מסהר הירח של צווארך?" הדוב עצר לרגע וחשב: האישה הקטנה יכולה להיות טרף קל, אך לפתע הוא נמלא רחמים עליה. "נכון," אמר דוב סהר הירח, ולא הסיר את טפריו מעל לראשה, "נהגת בי יפה. את רשאית לקחת אחת משיערותיי, אבל קחי אותה במהירות ואחר כך לכי מכאן וחזרי אל בני – מינך".

הדוב נשא את חרטומו הגדול כך שהסהר הלבן שעל גרונו נגלה לעין. האישה יכלה לראות כיצד לבו הולם בכוח. היא הניחה יד אחת על עורפו, ובידה השנייה אחזה שערה לבנה יחידה. היא תלשה אותה במהירות. הדוב נרתע וזעק כאילו נפצע. ואז הפיג את כאבו בסדרת רטינות נרגזות.

"תודה לך דוב סהר הירח. תודה רבה מאוד." האישה קדה עוד ועוד, אבל הדוב רטן וצעד צעד אחד קדימה. הוא שאג אל האישה במלים שלא הבינה ועם זאת מלים שידעה כל חייה. היא פנתה לאחור ונמלטה מהר ככל יכולתה במורד ההר. היא רצה מתחת לעצים שעליהם דמויי כוכבים ולכל אורך הדרך קראה "אריגטו זאישו" כדי להודות לעצים על שהרימו את ענפיהם והניחו לה לעבור. היא כשלה על הסלעים שנראו כמו ככרות לחם גדולות וקראה "אריגטו זאישו" להודות להר שהניח לה לטפס על גופו.

בגדיה נקרעו לגזרים, שיערה היה סתור, פניה מלוכלכים אבל היא רצה במורד מדרגות האבן המוליכות לכפר, במורד שביל העפר ודרך כל העיר עד לצידה השני, לבקתה בה ישבה המרפאה וטיפלה באש שבאח.

"ראי, ראי! מצאתי אותה, הבאתי אותה, שערה של דוב סהר הירח!" קראה האישה הצעירה. 

"טוב" אמרה המרפאה בחיוך. היא הביטה באישה ולקחה את השערה הצחורה והושיטה אותה אל האור. היא שקלה את השערה הארוכה בידה הזקנה, מדדה אותה באצבעה האחת ואמרה, "כן! זו שערה אמיתית של דוב סהר הירח". לפתע סבה לאחור והשליכה את השערה עמוק אל לב האש, שם בערה בקול נפץ ואוכלה בלהבה כתומה ועזה. 

"לא!!!" זעקה האישה. "מה עשית?"

"הרגעי. טוב הדבר. הכול כשורה,"  אמרה המרפאה. " האם את זוכרת כל צעד שעשית במעלה ההר? האם את זוכרת כל צעד שעשית כדי לרכוש את אמונו של דוב סהר הירח? הם את זוכרת מה ראית? מה שמעת? מה הרגשת?"

"כן" אמרה האישה, "אני זוכרת היטב".

חייכה אליה המרפאה הזקנה ואמרה ברוך :"אנא, בתי, לכי הביתה עם ההבנה החדשה שלך ונהגי כך בבעלך".

מתוך הספר 'רצות עם זאבים' / קלאריסה פינקולה אסטס

בקרוב פוסט המשך לסיפור המשלב סיפור מהקליניקה עם תובנות מהסיפור,
מוזמנת להירשם לקבלת עדכונים על רשומות חדשות בבבלוג בראש העמוד

הנסיכה הקרפד וכעסה של אישה

הסיפור 'מלך קרפד' או בשמו הנפוץ יותר 'הנסיכה והצפרדע' מתאר ומעביר אותנו חוויה שמהותה באופוס האלכימי של הזוגיות, אך באגדות כמו בחיים נושא הזוגיות ויחסנו עם האחר פעמים רבות מהווים מראה המשקפת לנו באופן ישיר וכנה את החוויה הפנימית שלנו ואת היחסים שלנו עם העצמי. היום אני בוחרת לספר סיפור דווקא מהזווית של הזוגיות הפנימית, את סיפורו של הפיצול ששוכן במעמקי באר נפשנו, הפיצול בין החלק האהוב, הנסיכי, המושלם לבין החלק הצפרדעי והדחוי, השנוא והמאיים. 

אך רגע לפני שנקפוץ ראש יחדיו לביצה הדביקה כמה מילים על המסע האישי שלי:

לפני שנים רבות, בגיל בו התבגרתי אחזתי בחוזקה את ידו של הכעס והזעם הפך חברי הטוב, באותם הימים פירקתי חומות וניפצתי גבולות איכן שרק התאפשר לי, חשתי צורך עז לשבור את כל מה שהייתי, את מה שהחיים לימדו אותי שאני צריכה להיות ואפשרתי לאש הכעס להתיך את כל מה שעוצב בי. לקחתי את מקומי בעולם, הענקתי לעצמי אישור פנימי לכל מה שבי, השונה, המכוער והעזוב, טוב עשה מי שזז מדרכי ולא הפריע לי. 

למרות איכותו הממכרת של הזעם בסופו של דבר נרגעתי, אבל באמת, במפנים, והכעס הגדול שהיה פינה את מקומו להבנה, רכות וחמלה אין סופית. בשנים הרבות שעברו מאז הלכה דרכי והתעדנה, בהדרגה גם גוון קולי כמטפלת השתנה והפכתי להיות מעריצה גדולה ונושאת את דגלה של הקבלה הרדיקלית והחמלה העצמית, יותר ויותר נוכחתי שאם רק ננשק את הצפרדע, אם רק נפגין אהבה ורכות כלפי החלקים הדחויים שבנו ונעבור בשער החמלה נוכל להנצל ונזכה במלכות והכעס והמרד הלכו ונשכחו הלכו ונזנחו.

מהמקום הזה היום רציתי לכתוב על נסיכה שהייתה נטולת רבב, נסיכה כל כך יפה שאפילו השמש (כאכיטיפ האב הגדול) מתפעל מיופיה ומעריץ אותה. בתו המועדפת של המלך המורם, שלא נדרש לה דבר בעולמה המושלם והיא משתעשעת בחצר הארמון עם כדור הזהב שלה, נסיכה ענוגה שיום בהיר אחד ברגע של חוסר תשומת לב אבד לה דבר יקר ולא יכלה להשיב אותו בעצמה, מכיוון שכדור הזהב שלה צלל למעמקים אליהם, בעמדה בה היא נמצאת, אין לה גישה. באותו היום נדרשה הנסיכה לפגוש לראשונה ולהעיר ממשכבו את החלק העלוב והדחוי בנפשה, היא הייתה זקוקה לו ובתמורה לעזרתו עשתה איתו עסקה בה היא התחייבה לקבל אותו, להכניס אותו למקומות האינטימים ביותר בחייה, היא נדרשה ללכלך את ידיה, צלחתה, מיטתה ושפתיה הזכים והזהובים ולמצוא בליבה מקום ואהבה גם לחלק הקרפדי שבה, לחלק הדחוי והנחות.

רציתי לכתוב על קבלה עצמית, שלמות בין חלקים, בין אור וצל, מודע ולא מודע, יפה ומכוער, על הלב שנפתח והחלק שהסכים לנשק באמת את כל מה שדחוי וזכה בנסיך מושלם ויפה תואר בחתונה פנימית מאושרת בין הניגודים ואז, רק אז גיליתי דבר שהפך את קערת הזהב על פיה וערער את עולמי, התברר לי כי בגרסה המקורית לסיפור המוכר, לאחר ארוחת הערב כשהתכנסו הנסיכה והקרפד לחדרה, לא נשיקה העניקה לו הנסיכה, כלל וכלל לא, היא גם לא ריחמה עליו ולקחה אותו תחת חסותה. התברר לי כי הנסיכה, ואם יורשה לי -  האנוכית, הילדותית, המתנשאת והנרקיסיסטית! חיכתה לרגע בו תהיה מחוץ לעיניו המוסריות הבוחנות של אביה, חיכתה לרגע בו תיסגר דלת חדר השינה ואז הרימה את הקרפד ולמורת רוחי במקום לתת לו נשיקה הטיחה אותו בחוזקה לקיר במטרה לשלוח אותו למנוחתו הסופית, להפתעתה כמו גם להפתעתי הרבה באותו הרגע הוסר הכישוף ובמקום קרפד עמד מולה נסיך יפה תואר.

ימים הפכתי בראשי שוב ושוב את העלילה הישנה שהתגלתה כמחודשת, מנסה להבין כיצד יתכן שפעולה כה אכזרית, כל כך לא מכילה ומקבלת וכל כך ילדותית אפשרה לקרפד ובעיקר לנסיכה את השחרור מהכישוף, את ההשלמה ואת הטרנספורמציה הרצויה, עד שהסכמתי להניח בצד לרגע את הפרסונה הרוחנית והנסיכית שתבעה את מקומה בחיי ולחזור למקום שלי שכעס והטיח בקיר את כל מה שהוא לא רצה, ראיתי את עצמי כאותה נסיכה, שבויה בכבלי החינוך המוסרי הגברי, של הבית בו גדלתי ושל החברה הפטריארכית והממסדית בה חונכתי, שבויה בסטריליות הנסיכית שהייתה בי בילדות, זאת ששנים רבות נכנעתי לה ובשמה השתקתי והדחקתי חלקים מהעצמי המושלם והפגום כאחד, רק בשם הצורך להצליח, להיות מקובלת, לקבל אישור מהקולות שבחוץ ואז הבנתי, הבנתי שיחסיה של הנסיכה עם הקרפד הם משניים בעלילה לעומת יחסיה עם האב, זה שכל כך אוהב אותה כפי שהיא, מושלמת ובו זמנית מאלץ אותה לעמוד בהתחיבויות שלה, כי הבטחות חייבים לקיים, זה הדבר המוסרי לעשות. הבנתי ויותר מכך נזכרתי במקום שמותר לו לכעוס ומותר לו לתת ביטוי אותנטי לעצמו עם כל מה שיש בו, נזכרתי שהשלב הזה בדרך, ראשוני וגס ככל שיהיה היה נחוץ לי כדי להשתחרר משלשלאות הזהב בדרך לקבלה והסליחה המיוחלת.

למען האמת, אינני מכירה אישה, ואף לא אחת, שאין בה זעם וכעס כבושים, למרות כל הסיבות לכעוס ולהיות מתוסכלים במידה מרשימה מפעם לפעם בחיינו רובנו בוחרות להיות נעימות ונחמדות לסביבה ולהימנע מעימותים ככל האפשר, חלקנו יותר בהצלחה וחלקנו פחות. לא מעט חרדה מסתובבת אצל המין השני מפני זעמה ההרסני של האישה ובפרט זעמה של האם ורבות נעשה גם בגזרה זאת בכדי לדכא ולהשכיח מלב נשים את כוחו של הפראי. שאלות רבות, רובן לא פתורות עולות בי מול הדבר הזה ושאלת הזעם הצודק, מתי אש הזעם מבשלת דברים ומתי הופכת היא לאש של חורבן? בסופו של יום אני מאמינה כי מתוך מכלול הקודים, הכללים ואמות המוסר בהם אנו חיים, בנפשה האינסטיקטואלית של האישה קיימים הן הכוח והן התבונה לכעוס בצורה נכונה. ישנה ידיעה ברורה לגבי מתי הזמן לומר "עד כאן ולא יותר - יש לי משהו לומר", מתי זאת הדרך לשמר את שיווי המשקל הנפשי ולהגן על כל היקר לה ומתי זוהי אפילו חובתה המוסרית, לא פחות מכך יודעת האישה מתי הזמן להניח לדברים, לרכך ולשחרר וגם לסלוח. 

בזכות מעשיה של הנסיכה, שהעבירה אותי דרך הכעס והתסכול, יכולתי לפנות מקום בליבי לקבלה שלמה יותר אותה, לחמול עליה כילדה מתבגרת, בסיפורה חסר הנוכחות הנשית ובטח שלא האימהית, כשם שכולנו הנשים חסרות נוכחות נשית דומיננטית בחיינו בעידן גברי. יכולתי להעריץ אותה על הרגע בו היא מכירה בתסכול וחוסר הצדק שיש בחיים המעבירים לנו ללא הרף מסרים כפולים כשם שעושה אביה, להתרגש איתה במעמד של הרגע העוצמתי והמעצב בתחילת המסע הנשי שלה בו היא עומדת על שתי רגליה, נפגשת עם חלקיה המלוכלכים ובעזרת ביטוי פותחת את השער הראשון והמשמעותי של חווית עצמה בכוליותה. כשם שאני שואפת לעשות בעצמי יום יום, כשם שהנשים שמאפשרות לי ללות אותן מבקשות לעשות.
התרגשתי לא פחות מהתהליך שעובר הקרפד, החלק הבזוי, הזנוח והלא רצוי שלא מוותר ומתדפק על דלתה, תובע את מקומו, את קבלתו והכנסתו למרות הנסיון המתבקש לדחוק אותו למעמקים הלא נודעים, הקרפד של הנסיכה לא נעלם אל מול העלבון, לא מתכנס בתוך אומללותו אלה שוב ושוב חוזר ומתדפק על דלתה של הנסיכה ואומר לה, אני שלך, ראי אותי, התיחסי אלי, קבלי אותי, בכל דרך שאת יכולה לה, לבינתיים.
ועכשיו יש שקט, מעגל שהיה נדמה שנסגר נפתח מחדש ואתו הלב שלי
ועכשיו אני מוכנה לנשק את הנסיכה הפגומה והמושלמת כאחד 


קטע קצר על נסיכה קטנה ואהובה, כועסת ומרדנית והנלחמת בכל כוחותיה במי שעתיד להיות ואולי הוא כבר אהבת חייה (בהשראת אוריה עזאני המופלאה) 

פרספונה אלת האביב - מסע חניכה נשי

בערבו של יום השיוויון האביבי מצאתי את עצמי נכנסת לרכב ושמה פני לכיוון הוד השרון להשתתף בטקס 'סווטלווג' (אוהל הזעה) אינדיאני נשי. החורף האחרון קרא אותי למפגש עם כמה שדים ששכנו במעמקי נפשי זמן רב ואחרי חודשים בהם אני אני עושה סדר, מרפה, משחררת ומנקה הרגיש לי נכון לחגוג את נצחוני ולהתחדש גם פיזית וגם אנרגטית לקראת בוא האביב. עם רדת החשכה הודלקה האש והונחו בבסיסה אבנים, אבנים שמאוחר יותר יפגשו בחשכת האוהל העגול והרחמי, מים, שירה ותפילה ויעלו אדי חום שישטפו וישחררו אותי. בליל מולד ירח, מצאתי את עצמי נפרדת לזמן מה מבגדי ומכל סמלי הזהות שלי ויורדת לזחילה על האדמה. בפתח האוהל אני עוצרת לרגע נוכחת בכך שעוד רגע מתחיל לו עוד מסע, בסופו אוולד מחדש אך לפני כן חלק בי חייב יהיה להפרד ולמות. לרגע עולה בי חשש ואני שואלת את עצמי בכנות, למה אני צריכה את זה? אם רק הייתי נשארת בבית... הייתי עכשיו אוכלת ארוחת ערב עם משפחתי היקרה, הייתי נחה מיום ארוך בביתי המוכר, המוגן והבטוח... אך המעשה נעשה, אני אוזרת אומץ, נושמת עמוק ונכנסת בזחילה, נפרדת מהאור ונכנסת אל הלא נודע, אל האפלה...

כמו בחיים גם בסיפורים כדי להגיע למקומות חדשים צריך להפרד מהבית, לצאת אל היער העבות ולעמוד מול הסכנות האורבות בו. המסע תמיד מתחיל מהיציאה והפרידה מהבית, הבית כארכיטיפ ראשוני הוא המקום אליו אנחנו שייכים, הוא ההבטחה לטוב, גן העדן האבוד ותחושת האחדות. הבית מבוסס על חווית האם הגדולה לפני הפרידה, לפני ההבנה כי לאם שתי פנים: האחד, אמא אדמה, מקור מי החיים, היוצרת, המעניקה והמזינה ופניה השניות של האם הרע, הלוכדת, המסרסת והבולעת לבטן האדמה.

מבעד לאדים עולה בי דמותה של פרספונה, אלת האביב, גיבורת המיתולוגיה היוונית, שסיפורה הוא סיפור על פרידה מהבית, מהאחדות עם האם הגדולה והטובה ופרידה מהתום הילדותי. בפרידתה היא יוצאת למסע לעבר קבלתה כאישה שלמה ומחזורית,פרספונה המכונה גם מלכת הגיהנום אך אני מעדיפה לכנות אותה בשמה אלת האביב.

פרספונה שבאותם הימים שמה היה קורה, היא נערה יפיפיה, ביתה היחידה של דמטר, אלת האדמה המעניקה יבולים ותבואה ואחת מאלפי ילדיו של זאוס, שליט האלים ומלך האולימפוס. מסופר שהייתה כה קרובה כל כך לאמה שחשבו שהן אחיות. מסעה מתחיל ביום שגרתי בו היא מחוללת ומשתעשעת כמנהגה בשדות עם חברותיה, קוטפת פרחים להנאתה. אך באותו היום נפשה איננה יודעת נחת והיא מחפשת אחר הפרח המושלם, הנדיר ביופיו ואז הוא נגלה לעניה, פרח הנרקיס. פרספונה מושיטה את ידה וקוטפת אותו, אך אבוי, ברגע שעושה זאת נבקעת האדמה ומתוכה הגיח האדס, אל השאול, במרכבת זהב רתומה לסוסים שחורים, האדס חמד את פרספונה בשל יופייה ורעננותה וחטף אותה למורת רוחה ולמרות זעקותיה, למעמקי השאול בתקווה להפוך אותה לאשתו ולמלכת העולם התחתון.

זעקותיה של הבת נשמעו למרחוק והגיעו לאוזני האם, כששמעה דמטר על החטיפה ליבה נשבר, היא לבשה שחורים וירדה אל האדמה לחפש את ביתה, כמקבצת נדבות היא בכתה, קוננה, הכתה בתופים ובמשך 9 ימים לא אכלה, שתתה ורחצה. מתוך דכאונה וזעמה הודיעה שלא תצמיח עוד יבולים עד לשובה של הבת, היא החריבה את הארץ, האדמה יבשה ולא נתנה חיים והיבולים ובעלי החיים יבשו וקמלו.

זעמה של האם נשא פרי ומועצת האלים (בראשם זאוס אביה) דרשה מהאדס לשחרר את הנערה. האדס לא התנגד אך הערים על הנערה ונתן לה בסתר גרגר רימון עסיסי ומתוק, פרספונה בלעה את הגרגר ובכך קשרה עצמה לנצח לבעלה ולממלכת השאול. כשעלתה פרספונה ונפלה מתייפחת בזרועות אמה, הבחינה דמטר בנעשה והבינה כי איבדה את ביתה לנצח, היא הודיעה כי אם תשוב ביתה לשאול ישוב הכל ויבול, השדות יקמלו ובני האדם יגוועו ברעב. לבסוף הושגה פשרה: במשך שלושה חודשים בכל שנה עם תחילתו של החורף תרד פרספונה אל השאול למלוך לצד בעלה ועמה השממה ותרדמת המוות בטבע ובפתחו של כל אביב תעלה פרספונה ותצטרף לאמה והאדמה תתעורר לחיים ותבורך בשפע פריחה ויבולים.

התעמקות בשורשי המיתוס מאפשרת הצצה לכוחות הנפש הפועלים מאחורי סיפור החטיפה ולדרמה המשפחתית בבית האלה ומתגלה אמת מדאיגה, אביה של הנערה זאוס, תכנן יחד עם האדס את החטיפה והיה זה שנטע את הנרקיס לפיתוי הנערה במקום המדויק בו יכול לצאת האדס מהשאול. הידיעה מעוררת שאלה מתבקשת, מדוע יבקש האב לעשות דבר שכזה לבתו היקרה?

לא פעם נראה בסיפורים ובחיים שאהבת אם מגוננת יתר על המידה לא מאפשרת את התפתחותה של הבת, דמטר איננה מוכנה לפרידה מהבת והיא מבקשת להנציח את ילדותה ובכך מונעת ממנה את היציאה לחניכה הנשית בו תפגוש בטבעה המיני והיצרי ובצד האפל והמסתורי של החיים. דמטר כאלת האדמה בוחרת להזדהות ולהחשף בעיני ביתה רק בפניה המיטיבות, פני האם הטובה, היא עצמה מדחיקה את חלק הצל שבהוויתה לזמן מה עד שנדחפת ע"י כוחות גבריים חתרניים לצאת למסע במקביל למסעה של בתה.

מעורבותו של האב הדגול ושיתוף הפעולה עם האדס מייצגים את היסוד הגברי שמאזן את היסוד האימהי ששולט על חיי הנערה ומאפשר לה את תהליך הפרידה ההכרחי.

דמטר האם מבינה את כוח השפעתו של האב והיא מנסה בכל דרך לקחת ממנו את השליטה על הבת בחזרה והיא כמעט ומצליחה במעשיה אלמלה רצונה הסמוי של ביתה ומעשיה לכאורה חסרי ההבנה.

אז מה בעצם רוצה פרספונה? לכאורה היא מוצגת כקורבן, חלשה וחסרת אונים מול כוחות אפלים ומאיימים ומול מאבקי החינוך בין הוריה. לכאורה פרספונה שלנו היא דמות קלת דעת ותמימה, חסה בצילה של האם הגדולה המגוננת והשומרת, בת מרצה המנווטת בקלות במשחקם של הגדולים. אך אם נקלף את שכבות הסיפור יתכן ונגלה כי סיפור החטיפה הוא רק פרשנות פטריארכית למיתוס המחזוריות הנשית העתיק.

באותו היום בו נחטפה, העלמה קורה קוטפת פרחים בשדה אך איננה מסופקת עד שפוגשת בנרקיס. הופעתו של הנרקיס במיתולוגיה יונית בוודאי אינה מקרית והיא קשורה במהותו. סיפורו של הנרקיס שהתבונן בבואתו במים והתאהב בעצמו לנצח נצחים מבלי לדעת כי הוא מביט בבואתו, מיצג את חוסר המודעות וההיכרות העצמית, הוא מייצג את ההתאהבות באני הכוזב האשלייתי. הנרקיס נשתל שם לפתותה לצאת למסע וחלק בה יודע כי הוא מהווה את השער לעולם המתים, בקוטפה אותו היא נותנת את הסכמתה הלא מודעת להפרדות מהמצב המושלם המוגן של ההוויה שלה, היא בוחרת לקטוע את רצף האהבה והאחדות ומאפשרת את הירידה לעולמות התחתונים הלא מודעים.

פרספונה אומנם נחטפת אך האדס הוא איננו נבל הרוצה לאנוס אותה ולהפכה לשפחה, הוא שואף להפוך אותה למלכתו, כמלכה תוכל להכיר ולשלוט בעולמות התחתונים, לשלוט בכוחות המות כמו בכוחות החיים, האדס מעודד אותה להגשים את היעוד המלא שלה ולהתמסר להוויתה הנשית המלאה, יתכן כי זעקותיה מספרות על הכאב שבפרידה ולו דווקא את הרצון להנצל ולחזור למצב הקודם.

רגע לפני שחרורה מושיט לה האדס את גרגר הרימון, הרימון כסמל עתיק לפריון, מנצנץ כאבן חן מדממת בידו הגברית, פרספונה איננה תמימה היא בולעת את גרגר הרימון ממש כפי שאוכלת חוה את התפוח, מתוך רצון אמיתי לדעת, לדעת טוב ורע. אכילת הרימון מרמזת להתעברותה הסמלית של גיבורתינו בידי תודעת השאול והסכמתה הפנימית למיזוג בין העליון לתחתון, אור וצל, חורף ואביב.
סוף דבר, פרספונה חוזרת הביתה, אל חיבוקה הגדול של האם הגדולה, אך היא חוזרת שונה, מעוברת, ממוזגת ושלמה וסיפורה איננו טרגדיה יוונית על עלמת החן שנקטפה, אלה סיפור על גיבורה שירדה לשאול לצורך פנימי במו רגליה, תאבה לידע, ריגוש ומפגש עם שורשיה האפלים של האדמה ושל האם הפנימית.

באוהל גופי במנח עובר נכנע לחום, לאפלה ולעוצמה, כמו פרספונה גם אני בכיתי, דיממתי וזעקתי את כאבי השחרור והפרידה, כאבי גדילתי.

טקסו של הלילה האפל תם, כמו פרספונה שעולה עם בו האביב ממעמקי האדמה, גם אני יצאתי מחשכת האוהל אל האור, שלמה וממוזגת. נשכבתי על האדמה הרכה והטובה כמו נופלת בזרועות האם, ליד האש הנעימה והמאירה, חגיגית ומשוחררת, מאושרת ושמחה מוכנה לאביב, להתחדשות ולפריחה. אך גם ברגע של שחרור ואושר עילהי אני רואה את זרע הרימון בתוכי ויודעת שלא יעבור זמן רב עד שאקרא לשוב למעמקים בחזרה.

פרספונה אחותי, ביום המיוחד הזה, אחד משניים בשנה בו מתקיים איזון נדיר ומופלא בין אור לחושך, יום ללילה, קור לחום ממש מתבקש להיזכר בה, להעניק לה את הכבוד ולהדהד את סיפורה ומסעה, מסע אליו יצאה כנערה תמימה ובסופו הפכה לאישה שלמה ולגיבורת אור וצל.

פרספונה

אני פרספונה. הייתי קורֶה, העלמה הבתולה שהיללוה באגדות.

לא קורֶה העלמה יקרא שמי מעתה כי אשתו של האדס הנני.

מאמי דמטר נחטפתי אל חשכתו של האדס מלך השאול

בלכתי בשדה בין נרקיסים.

ספונה הייתי במתק השאול של האדס אהובי.

מגרגרי רימון הדם והפריון של ממלכתו אכלתי.

הופריתי ממעמקיו, מתשוקתו.

הרמס האל הערמומי יפייס את האדס,

יורה לי את הדרך הכפולה לבוא באביב אל פני האדמה

לרדת בחורף לשאול, שוב לעלות באביב כל שנה.

אשוב באביב אל פני האדמה אל אמי.

געגועיה העירו אותי אליה.

אני פרספונה. לא עוד עלמה נצחית תמימה,

בתה הבלעדית, נשמת לבה של אמי דמטר אלת טבע והאדמה,

כי אלת האביב והקיץ הנני מעתה, אביא לאדמה את הפריון והפריחה.

כי בכל שנה באביב אקום לתחיה מאפלת השאול,

אתי תתחייה זרימת לשד הצמחים, זרימת הדם של התשוקה.

הנני חרצית השמש, זהב הנוריות, דם הפרגים.

הנני השבולים הבשלות העולות אל פני האדמה.

הנני שכרון פריחת ההדרים.

אני נשמת התנועה המחזורית של עונות השנה

תנועת המעגל הקבוע של הטבע המת וקם לתחיה.

הנני האבדה שתמיד תשוב ותימצא.

את ימי אחלוק בין אמי המחפשת נואשות את הילד הנצחי בחיקה,

ובין האדס מלך השאול:

בין הגבר והאם המבקשים לנווט את חיי,

בין הגברי והנשי בתוככי נפשי שלי,

בין התמעטות והתמלאות של טבעי המחזורי הירחי .

בין שמחה ודכאון, בין אור וחושך,

בין הידוע על פני האדמה לבין הבלתי נודע במעמקים,

שם שרשי הדגן שוב נובטים באפלה,

שם הסוף וההתחלה.



מקורות והשראה
הספר האדום -קרל יונג 
אגדות המות ההפיך - סימונה מצליח חנוך
רצות עם זאבים - קלאריסה פינקולה אסטס
אלות בכל אישה - ג'ין שינודה -בולן 
סיפורן המתחדש של דמטר, פרספונה, הקטה ובאובו, המיתוס, הפשר השירה - רות נצר



ומי שחשקה נפשה בטקס סווטלוג מוזמנת ליצור קשר עם קרן המנחה המקסימה בקישור הבא

בראשית- על הקריאה הפנימית והיציאה למסע

לפני שעות אחדות שקטו המים הסוערים בתוכי, בחסות הסופה המתחוללת בחוץ התבהרו השמים הפנימים, הכל נדם ומתוך השקט עלתה ההבנה, הגיע הרגע לצאת למסע.

המסע של כתיבת הבלוג הזה, שאת הריונו אני סוחבת כבר חודשים ארוכים, התחיל ברגע לא מודע בו נטמן הזרע הראשון, הזרע נבט, גדל והפך לרעיון, רעיון שהתהווה והתבשל בתוכי. במשך לילות וירחים רבים אני חולמת בהתרגשות את לידתו, בדמיוני קורם הוא גידים, בשר ודם, אני מצפה לו ונערכת לקראתו. תאריך הלידה האמורפי עבר וחלף והוא מתמהמה, נשיאתו הפכה קצת כבדה ומעיקה. עוברים הימים ואני מוצאת עצמי עוסקת בהכל מלבד בו, מנסה, מגששת, מתלבטת ומתחבטת, כותבת שורה ומוחקת...

עד היום, עד המפגש הישיר עם החלק שבי שלא רוצה באמת ללדת אותו, שרוצה להמשיך לפנטז אותו, להשאיר אותו מושלם בתוכי.

ההבנה הזאת לוקחת אותי לילדות שלי, לזיכרון החוויה של ילדה רגישה במיוחד, אולי רגישה מדי, שלא מצליחה לחוש מספיק חיבור וביטחון עם כל מה שקורה בחוץ, ילדה שמוצאת את מקומה בעולם פנימי עשיר של דמיון, שמפליגה למחוזות רחוקים ובטוחים על כנפי סיפורים, מיתוסים ואגדות, נושאת עיני לגיבורות היוצאות למסע נועז ואמיץ בסופו הן הופכות לנסיכות. 

ככל שבגרתי למדתי והתחזקתי, נוספי לי כלים ומשאבים להיות גם בחוץ אך ברגעי משבר וקושי עולמי הפנימי החי היה לי תמיד בית פנימי אליו אני יכולה לחזור ולנוח. מאז ועד היום אותן גיבורות חיות בי, מתעוררות בי בעת הצורך ומהוות לי השראה פנימית ומצפן נפשי למציאת השביל המוביל חזרה אל עצמי. 

אני יושבת עכשיו וכותבת מילים, אותיות, צורות. אני שמחה ומתרגשת ובו זמנית כואבת ופוחדת. שמחה שזה סוף סוף יוצא, זה מקל מאוד, מתרגשת מהרגע הכל כך בהיר ומדויק. אני מאמינה, יודעת שיהיה בסדר, יודעת שזה מה שצריך לקרות וזה הזמן. הרצון לכתוב מגיע מתוך גילוי מרגש שנוכח בי בשנים האחרונות כי יש בכתיבה איכות של ריפוי, עבורי ואני בוחרת להאמין שגם עבור הקוראות.

בו זמנית אני כואבת את הפרידה מהחלום שהופך ברגעים אלו למציאות, יודעת שמילים יהיו תמיד מוגבלות ביכולתן להעביר חוויה, רצון וכוונה, פוחדת לאבד שליטה, לגלות שליצירה שלי יש חיים, רצונות ודינמיקה משל עצמה. פוחדת לחשוף ולצאת לעולם, להיות לא מובנת, לא מעניינת...

אני נושמת עמוק ומאפשרת להכל להיות, נזכרת בגיבורות שלי, ברגע יציאתן למסע בדרכן אל היער הסבוך והלא נודע. לא פעם חסרות כל, שנואות ונרדפות, בדרך למפגש ישיר עם השדים שלהן ושואבת מהן השראה וכוחות.

מסעה של הגיבורה הנשית הוא מסע של ריפוי, טרנספורמציה ולידה מחדש, בחירה בחיים וצמיחה רגשית ורוחנית. הוא עוסק בתעצומות נפשה של אישה, ביחסיה עם עצמה, עם השורשים שלה ומה שקיבלה בביתה, עם הקולות המגוונים הפנימים שמספרים את סיפורה ובצורך הבסיסי הקמאי להיחלצות ממצוקה, התפתחות וריפוי. הוא עוסק ביכולת היצירה הרחמית הנשית.
מסע הגיבורה הוא המסע של כולנו, גם לנו היכולת המופלאה להפוך צפרדעים לנסיכים, קש לזהב, גמדים לשומרי נפשינו. גם לנו הכוח והעצמה להפיל חומות אבן, להיחלץ מבית המכשפה להשתחרר מאחיזת השד, לברוח מקרקעית הגיהינום ולהצמיח מחדש את ידינו הקטועות.

אני מזמינה אתכן לצאת איתי יחד למסע, בכל פעם לפגוש גיבורה נשית מיתולוגית ואל זמנית, גיבורה שמספרת את הסיפור שלי, שלך ושל הנשיות הקולקטיבית והבסיסית, להתבונן בסיפורה מזווית של כוח ועצמה נשית, קבלה עצמית ולידה מחדש לתת לו לגעת ולהדהד למסע הגיבורה האישי והקבוצתי שלנו. 

שלכן
אפרת דבוש נאור