כשאת אומרת לא.. למה את מתכוונת? וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה

וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ--שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה. בַּיָּמִים, הָהֵם--כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו:  חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת--לְפָנָיו. בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.  ה וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן מִשְׁתֶּה--שִׁבְעַת יָמִים:..

גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים--בֵּית, הַמַּלְכוּת, אֲשֶׁר, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. בַּיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ, בַּיָּיִן--אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים, הַמְשָׁרְתִים אֶת-פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--בְּכֶתֶר מַלְכוּת:  לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר, בְּיַד הַסָּרִיסִים; וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים:  כִּי-כֵן, דְּבַר הַמֶּלֶךְ, לִפְנֵי, כָּל-יֹדְעֵי דָּת וָדִין... מַה-לַּעֲשׂוֹת, בַּמַּלְכָּה, וַשְׁתִּי--עַל אֲשֶׁר לֹא-עָשְׂתָה, אֶת-מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בְּיַד, הַסָּרִיסִים??? 

וַיֹּאמֶר מומכן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה:  כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן:  בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו--וְלֹא-בָאָה. וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס-וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר:  אֲשֶׁר לֹא-תָבוֹא וַשְׁתִּי, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה. וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְּכָל-מַלְכוּתוֹ, כִּי רַבָּה הִיא; וְכָל-הַנָּשִׁים, יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן--לְמִגָּדוֹל, וְעַד-קָטָן. וַיִּיטַב, הַדָּבָר, בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְהַשָּׂרִים; וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ, כִּדְבַר מְמוּכָן. וַיִּשְׁלַח סְפָרִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ:  לִהְיוֹת כָּל-אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ.

פרקו הראשון של סיפור המגילה נפתח בחגיגיות הראוותניות של המלך אחשורוש, שנמשכות שבעה ימים ושבעה לילות של שיכרון חושים ונקטעות באחת ברגע מבלבל ומטלטל בו המלכה מעזה בשיא חוצפתה לומר למלך, שדורש שתבוא לפניו ולפני אורחיו, לא!
לא ברור עד היום מה היה בדיוק הדבר אותו דרש אחשורוש מושתי, או מה היה הלך רוחה ומצבה בעת הבקשה, אך משהו קרה שם, בינו ולבינה שגרם למלכה להגיד את הלא שפותח ומניע את העלילה כולה.
מעשיה של ושתי מובילים להתכנסות חירום של מיטב יועצי המלך, בה מוחלט הדבר הבא: ושתי תודח ממלכותה לטובת מלכה חדשה, צעירה וצייתנית (ובוודאי תיתלה גם על עץ גבוה) ובנוסף יחוקק חוק כתוב, שחור על גבי לבן, המורה לנשים בכל הממלכות מהודו ועד כוש לחלוק כבוד לבעליהם ולהעניק להם את כל רצונם בכל זמן ובכל מצב בין אם בעליהם קטנים או גדולים.

אני סקרנית לדעת, מה עולה בכן כשאתן קוראות את הפרק הראשון המגולל את סיפור המשתה ואת סירובה של ושתי? האם לטעמכן ושתי היא גיבורה? טיפשה? האם העובדה שגררה במעשיה עונש קולקטיבי עבור הנשים כולן הופך אותה לאנוכית ולא מתחשבת? האם הלא שלה הצדיק את המטרה? ומה היא בעצם המטרה?
וגם אני שואלת ושתי היקרה, כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?
לכאורה מעשיה של ושתי הם חסרי טעם לגמרי, היא מורדת באופן ישיר, גלוי ובוטה. נראה שהיא אפילו נהנית מהעניין ומתגרה בכוונה והתולדה היחידה של המרד שלה הוא הרס שלה ושל הנשים סביבה. שלא כמו אסתר, המלכה שתבוא אחריה, שלמראית עין היא האישה הצייתנית ביותר המנהלת את המרד שלה ואת תכניותיה באופן נסתר ומניפולטיבי וזוכה להציל את העם כולו וזוכה להילה של גיבורת אמת ושתי עושה בעיקר צרות.

יוכי ברנדס, בספרה- שבע אימהות, כותבת על מגילת אסתר פרק מרתק, ומציינת שפרשני חז"ל לא אוהדים, בלשון המעטה את ושתי, הגויה הסוררת. והיא, לא מבינה את הדבר, בעיקר על רקע העובדה שסיפורה של ושתי הוא הסיפור שבתוך הסיפור. ושמרדכי, כן כן, זה שכולנו ממש גאים בו על כך שסירב להשתחוות בפני המן והוביל להחלטת ההשמדה של העם בעצם מתפקד ככפיל העלילתי שלה החולק אתה קווי דמיון משמעותיים: שניהם עומדים מול בעלי שררה וכוח ואומרים לא, ושניהם גוררים אחריהם עונש חמור וקולקטיבי בהיותם מיצגים, הוא את היהודים והיא את הנשים.

אם אנחנו מגנים את ושתי, אנחנו צריכים לשפוט את מרדכי באותה המידה. אלה שאולי בעצם אין את מי לדון? האם באמת פעולה של אדם אחד, או אישה אחת יכולים לשנות את ההתייחסות לעם שלם? או לצורך העניין, מגדר שלם?
או שמה פעולותיהם הם דבר מה מייצג והתולדה של מעשיהם כבר הייתה קיימת לפני כן? האיום המתמיד על העם היהודי או לחילופין הדרישה מהנשים לתת את היקר לבעליהם מגדול ועד קטן והפעולות האלו שלהם בסה"כ הופכות אותם לשעירים לעזעזל שמקדמים את העלילה שמוציאים לאור את הכללים הלא כתובים שכבר היו ידועים לכל?

אני מניחה שרובנו מבינות שושתי אינה כסילה ולא נוטרות לה על העונש שהביאה על המין הנשי בימי אחשוורוש, אך האם אנחנו מעריכות אותה מספיק? מוקירות לה תודה?
לפני פחות משבועיים יצאתי לרחובות לרקוד את היותי אישה משוחררת. לא משנה שלא רקדתי בסוף, העיקר שהייתה לי זכות הבחירה לרקוד. ולא רק לרקוד, יכולתי לבחור לצאת באותו הערב מהבית, בלי לבקש רשות, להשאיר אחרי ילד ערני ואנרגטי וכלים בכיור, להתלבש איך שבא לי, להיפגש עם מי שבא לי. יכולתי לחזור עייפה או סתם מסופקת בעצמי ולומר לבן זוגי לא והכל היה ממש ממש בסדר. איזה מזל.
אבל גם במצבי המעולה אני זוכרת, או לפחות מנסה לזכור את כל הנשים שסללו עבורי את הדרך לחופש הזה, ואני בטח ובטח זוכרת את הנשים שעדיין אין להן את החופש הזה, חלקן נמצאות ביבשות רחוקות וחלקן נמצאות ממש לידי, באוטובוס, בקומה מעלי.

אני כותבת את הפוסט הזה ונזכרת בסרט 'מים ואהבה', בנשות הכפר שמחליטות לומר לבעליהם לא, עד שיקרה שינוי. ובעיקר אני נזכרת באישה האחת, שהלא שהיא משמיעה, אומר עבורה צרות צרורות, ועדיין היא ממשיכה ואומרת אותו. אומרת למען האחיות שלה, אומרת למעני, אומרת למענך.
כמותה, גם ושתי, נכנסת לשורה ארוכה של נשים שהתגייסו לשורה הראשונה, זאת הפגיעה ביותר. זאת שמקריבה את עצמה כדי שאחר כך, אסתר תוכל לעשות את מה שהיא עשתה.
לושתי לא הייתה ברירה, היא הקריבה את עצמה. ומכיוון שהייתה בכל מקרה קורבן של הנסיבות היא בחרה להיות קורבן למען משהו שהיא מאמינה בו ולא קורבן של עריצות. עבורי היא גיבורה של ממש.

ושתי - ציור שמן מאת ארנסט נורמנד

סיפורה של בת חסרת אם - בת הטוחן / ההתחלה

אחת הדמויות הראשונות שרציתי לכתוב עליהן היא בת הטוחן, הגיבורה המככבת במעשיה 'רומפלשטילצקין' ( אותה אחת שאנו מכירים כ'עוץ לי גוץ לי') ובכל זאת כבר כמעט וויתרתי. ככל שהעמקתי בסיפורה כך התרחקתי ממנה ולקח לי זמן רב לחזור ולהבין מאיזה חומר עשויה הגיבורה הזאת, שמסע הגבורה שלה הוא מסע של עסקאות מפוקפקות ודרך חתחתים. גיבורה ששוברת את כל הכללים וזוכה לקבל את כל רצונה בדרך של נצלנות, בכי מניפולטיבי, הבטחות שווא ודחיינות.  שלאורך כל הסיפור מנווטת ע"י הגברים השונים בחייה ושכמעט עד סוף העלילה נותרת דמות שטוחה, פסיבית ונטולת שם.
עד שלפני כמה ימים נפגשתי עם טקסט מרגש שחברה כתבה על יחסיה על ביתה. טקסט שהפעיל אצלי את החוש האימהי והחזירו אותי אליה ברגע. שם בחדר הגדול מלא הקש ראיתי אותה יושבת לבושה סחבות, מביטה בכישור בחוסר הבנה וממררת בבכי. שם ישבתי לצידה מכילה ומזדהה לסרוגין, מלטפת ובוכה.

בת הטוחן שייכת לזן חסרות דמות האם, ובסיפורה באופן די חריג אין מלבדה אף לא דמות נשית אחת לרפואה, חיובית או שלילית. גם לא מסופר על אם, אחות או חברה שבעבר הייתה, גם לא על מכשפה רעה. שום כלום, לא היה ולא נברא.
לעומת זאת בעלילה מככבים שפע של גברים, כששלושת הבולטים שבהם - האב, המלך והאישון, הם בעלי מאפיינים דומים: הם דואגים רק לעצמם ועושיים זאת בדרך של מניפולציה, ניצול ורמאות. הם חמדנים וממוקדי מטרה ולא שמים לב לנפגעים שהם מותירים בדרכם... קצת כמו בת הטוחן עצמה.

בחציו הראשון של הסיפור בת הטוחן מוצגת כקורבן של הנסיבות, ככלי לניצול בידי אביה והמלך שחוברים  ומעמידים אותה בפני משימה לכאורה בלתי אפשרית. משימה שהמשמעות הנגלית שלה היא שפע חומרי אך המשמעות העמוקה היא התמסרות למסע חניכה שמגלם בתוכו 2 סמלים משמעותיים:
האחד הוא התהליך אלכימי של הפיכת חומר פשוט לחומר אצילי ונצחי. באלכימיה הנפשית לוקח האדם רגשות, אמונות ומחשבות הרסניים השוכנים בחשכת המודעות ומתמיר אותם להתנסויות חיוביות של לימוד, יצירה, בריאה ונתינה. האלכימיה וסמליה השונים הם נושאים שנחקרו והתאפיינו בעיקר ע"י הפן הגברי.
השני הוא מלאכת הכישור והטווייה המסמלת את הידיעה כי אנו מסוגלות לטוות במו ידינו את עלילת חיינו. לעומת האלכימיה שמיוחסת לגברי, הטווייה (כמו גם הכישור, הפלך, הפשתן והמחט) מיוחסים באופן מובהק לחניכה נשית קמאית ולסודות העוברים בין הדורות ובין נשים בנושאי יצירה, הולדה ויצריות.

בת הטוחן זקוקה לעזרה, היא נדרשת להגיע לתוצאה ולמטרה המוגדרת בכמויות, יעדים וזמנים (הגברי) כשכל שעומד לרשותה הוא כלי נשי, שאין לה מושג וחצי מושג מה לעשות אתו. 
עבורי המשפט הזה הוא די והותר סיבה לכתוב ולהמשיך לספר את סיפורה. שהרי כולנו, במידה רבה, כנשים החיות בחברה גברית המקדשת יצרנות וצרכנות, נדרשות שוב ושוב להגדיל את ההספק, החומר, לעמוד ביעדים, לשאוף תמיד לעוד, ליותר טוב..
כולנו משתתפות במירוץ החימוש לאידיאלים חומרים וערכיים וננעלות לא פעם בחדר גדול מלא בקש הנמצא בארמון/כלוב זהב. לא פעם המירוץ וההצלחה שלנו גובים מאיתנו מחיר יקר.
אך חשוב מכך, גם אם התמזל מזלנו ועמדו לרשותנו נשים ואמהות מדהימות, לרובנו אין באמת מושג מה לעשות עם הכלי הנשי שלנו. חניכה, ידע עמוק וסודות הנשים בנושאי יצירה, הולדה ויצריות נחסכו מאתנו, מהאמהות שלנו ומהאמהות שלהן ובעצם זה כבר דורות רבים שחוט הפשתן המחבר את הנשים שבין הדורות ניתק ונפרם ואם נרצה לגלות אותם שוב נצטרך להקשיב קשר רב כדי להיזכר ולהעיר אותם מתרדמתם הפנימית.

בת הטוחן היפה והעדינה פורצת בבכי, ולפתע מופיע בחדר אישון קטן וחמקמק. שלוש פעמים הוא מופיע ומציע להציל את בת הטוחן והיא כלא מאמינה לגודל המזל שדפק בדלתה, לא שואלת שאלות נוספות ולוקחת את העזרה בעיניים עצומות ובזרועות פתוחות.
האישון המופיע בחדר הקש מכונה בעולם הסמלים טריקסטר. הטריקסטר הוא דמות חביבה ומשעשעת כליצן (לרוב) הנעמדת לרשות הנפש כאשר ישנו צורך עז בשינוי הסדרים ובמהפך. הוא החלק בנפש שיכול לעשות את הבלתי צפוי והמופלא כבדרך של פעלול או קסם. והוא מייצג עמדה שהיא חופשיה לנוע ולפעול כרצונה מכיוון שהיא קודמת להתפתחות המצפון ולכן לא מחויבת למוסר וערכים.
יתרונה זה הוא גם מה שהופך אותה למסוכנת, בהיותה חופשיה היא גם בלתי צפויה. בהיותה לא מוסרית היא יכולה גם להיות נבזית ובהיותה מסורה לביטוי הדחפים של עצמה היא לא מודעת ומתנהלת ללא מודעות מכוונת.

האישון מסכים לעזור לבת הטוחן, אך לא ללא תנאי ותמורה, לא בדרך שבה האם נותנת לילדיה בלב רחב. האישון נותן אך נוקב במחיר ברור ומנהל כבדרך הגברי משא ומתן וסחר חליפין ואני שואלת האם את בכלל יודעת על נתינה ללא תנאי, נתינה מאהבה? האם את יודעת כי את ראויה לה? 
בפעמים הראשונות מבקש האישון בתמורה לעזרתו את הטבעת והענק. בשל צורתם העגולה והשלמה, מהווים את סמליו של העצמי ומספרים לנו כי בת הטוחן מוותרת על נתחים ממהותה. ולמרות שזה לא חלק מהסיפור אני נוטה לראות בעיני רוחי כי הענק והטבעת הועברו לבת בידי אם כלשהי וכי הם הזכר היחיד לקשר אם בת אותו היא מכירה ואולי כבר הספיקה לשכוח.
בפעם השלישית לא מסתפק האישון בחומר או במשהו מרומז והוא דורש מבת הטוחן באופן הכי מפורש משהו מהבשר החי. בתמורה לעזרתו הוא מבקש שתמסור לידיו את בנה הבכור, את יצירתה האמיתית הראשונה, זאת המסמלת את עתידה והיא מצידה מוכנה.

בתום המערכה הראשונה, פושטת בת הטוחן את בגדי הסחבות ולובשת שמלת מלמלה וכתר מלכות לראשה, היא קמה מהרצפה ויושבת על כיסא מפואר. בת הטוחן משיגה שליטה וריבונות על חייה. היא מתרחקת מחוסר האונים חווית ההישרדות. בתוך 4 קירות הארמון יכולה בת הטוחן להישען לרגע ולנוח, לעזור כוחות למסע הבא. אני לוקחת אתה יחד נשימת רווחה עמוקה. עמוק בפנים שתינו יודעות שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית, ועסקה מפוקפקת שאי אפשר לקיים תחזור לדרוש את חלקה בבוא העת.

עוד על מעלליה של בת הטוחן בקרוב ואם את במתח ובסקרנות... מוזמנת להירשם לקבלת עדכון למייל על רשומות חדשות בבלוג מסע הגיבורה.