הנסיכה הקרפד וכעסה של אישה

הסיפור 'מלך קרפד' או בשמו הנפוץ יותר 'הנסיכה והצפרדע' מתאר ומעביר אותנו חוויה שמהותה באופוס האלכימי של הזוגיות, אך באגדות כמו בחיים נושא הזוגיות ויחסנו עם האחר פעמים רבות מהווים מראה המשקפת לנו באופן ישיר וכנה את החוויה הפנימית שלנו ואת היחסים שלנו עם העצמי. היום אני בוחרת לספר סיפור דווקא מהזווית של הזוגיות הפנימית, את סיפורו של הפיצול ששוכן במעמקי באר נפשנו, הפיצול בין החלק האהוב, הנסיכי, המושלם לבין החלק הצפרדעי והדחוי, השנוא והמאיים. 

אך רגע לפני שנקפוץ ראש יחדיו לביצה הדביקה כמה מילים על המסע האישי שלי:

לפני שנים רבות, בגיל בו התבגרתי אחזתי בחוזקה את ידו של הכעס והזעם הפך חברי הטוב, באותם הימים פירקתי חומות וניפצתי גבולות איכן שרק התאפשר לי, חשתי צורך עז לשבור את כל מה שהייתי, את מה שהחיים לימדו אותי שאני צריכה להיות ואפשרתי לאש הכעס להתיך את כל מה שעוצב בי. לקחתי את מקומי בעולם, הענקתי לעצמי אישור פנימי לכל מה שבי, השונה, המכוער והעזוב, טוב עשה מי שזז מדרכי ולא הפריע לי. 

למרות איכותו הממכרת של הזעם בסופו של דבר נרגעתי, אבל באמת, במפנים, והכעס הגדול שהיה פינה את מקומו להבנה, רכות וחמלה אין סופית. בשנים הרבות שעברו מאז הלכה דרכי והתעדנה, בהדרגה גם גוון קולי כמטפלת השתנה והפכתי להיות מעריצה גדולה ונושאת את דגלה של הקבלה הרדיקלית והחמלה העצמית, יותר ויותר נוכחתי שאם רק ננשק את הצפרדע, אם רק נפגין אהבה ורכות כלפי החלקים הדחויים שבנו ונעבור בשער החמלה נוכל להנצל ונזכה במלכות והכעס והמרד הלכו ונשכחו הלכו ונזנחו.

מהמקום הזה היום רציתי לכתוב על נסיכה שהייתה נטולת רבב, נסיכה כל כך יפה שאפילו השמש (כאכיטיפ האב הגדול) מתפעל מיופיה ומעריץ אותה. בתו המועדפת של המלך המורם, שלא נדרש לה דבר בעולמה המושלם והיא משתעשעת בחצר הארמון עם כדור הזהב שלה, נסיכה ענוגה שיום בהיר אחד ברגע של חוסר תשומת לב אבד לה דבר יקר ולא יכלה להשיב אותו בעצמה, מכיוון שכדור הזהב שלה צלל למעמקים אליהם, בעמדה בה היא נמצאת, אין לה גישה. באותו היום נדרשה הנסיכה לפגוש לראשונה ולהעיר ממשכבו את החלק העלוב והדחוי בנפשה, היא הייתה זקוקה לו ובתמורה לעזרתו עשתה איתו עסקה בה היא התחייבה לקבל אותו, להכניס אותו למקומות האינטימים ביותר בחייה, היא נדרשה ללכלך את ידיה, צלחתה, מיטתה ושפתיה הזכים והזהובים ולמצוא בליבה מקום ואהבה גם לחלק הקרפדי שבה, לחלק הדחוי והנחות.

רציתי לכתוב על קבלה עצמית, שלמות בין חלקים, בין אור וצל, מודע ולא מודע, יפה ומכוער, על הלב שנפתח והחלק שהסכים לנשק באמת את כל מה שדחוי וזכה בנסיך מושלם ויפה תואר בחתונה פנימית מאושרת בין הניגודים ואז, רק אז גיליתי דבר שהפך את קערת הזהב על פיה וערער את עולמי, התברר לי כי בגרסה המקורית לסיפור המוכר, לאחר ארוחת הערב כשהתכנסו הנסיכה והקרפד לחדרה, לא נשיקה העניקה לו הנסיכה, כלל וכלל לא, היא גם לא ריחמה עליו ולקחה אותו תחת חסותה. התברר לי כי הנסיכה, ואם יורשה לי -  האנוכית, הילדותית, המתנשאת והנרקיסיסטית! חיכתה לרגע בו תהיה מחוץ לעיניו המוסריות הבוחנות של אביה, חיכתה לרגע בו תיסגר דלת חדר השינה ואז הרימה את הקרפד ולמורת רוחי במקום לתת לו נשיקה הטיחה אותו בחוזקה לקיר במטרה לשלוח אותו למנוחתו הסופית, להפתעתה כמו גם להפתעתי הרבה באותו הרגע הוסר הכישוף ובמקום קרפד עמד מולה נסיך יפה תואר.

ימים הפכתי בראשי שוב ושוב את העלילה הישנה שהתגלתה כמחודשת, מנסה להבין כיצד יתכן שפעולה כה אכזרית, כל כך לא מכילה ומקבלת וכל כך ילדותית אפשרה לקרפד ובעיקר לנסיכה את השחרור מהכישוף, את ההשלמה ואת הטרנספורמציה הרצויה, עד שהסכמתי להניח בצד לרגע את הפרסונה הרוחנית והנסיכית שתבעה את מקומה בחיי ולחזור למקום שלי שכעס והטיח בקיר את כל מה שהוא לא רצה, ראיתי את עצמי כאותה נסיכה, שבויה בכבלי החינוך המוסרי הגברי, של הבית בו גדלתי ושל החברה הפטריארכית והממסדית בה חונכתי, שבויה בסטריליות הנסיכית שהייתה בי בילדות, זאת ששנים רבות נכנעתי לה ובשמה השתקתי והדחקתי חלקים מהעצמי המושלם והפגום כאחד, רק בשם הצורך להצליח, להיות מקובלת, לקבל אישור מהקולות שבחוץ ואז הבנתי, הבנתי שיחסיה של הנסיכה עם הקרפד הם משניים בעלילה לעומת יחסיה עם האב, זה שכל כך אוהב אותה כפי שהיא, מושלמת ובו זמנית מאלץ אותה לעמוד בהתחיבויות שלה, כי הבטחות חייבים לקיים, זה הדבר המוסרי לעשות. הבנתי ויותר מכך נזכרתי במקום שמותר לו לכעוס ומותר לו לתת ביטוי אותנטי לעצמו עם כל מה שיש בו, נזכרתי שהשלב הזה בדרך, ראשוני וגס ככל שיהיה היה נחוץ לי כדי להשתחרר משלשלאות הזהב בדרך לקבלה והסליחה המיוחלת.

למען האמת, אינני מכירה אישה, ואף לא אחת, שאין בה זעם וכעס כבושים, למרות כל הסיבות לכעוס ולהיות מתוסכלים במידה מרשימה מפעם לפעם בחיינו רובנו בוחרות להיות נעימות ונחמדות לסביבה ולהימנע מעימותים ככל האפשר, חלקנו יותר בהצלחה וחלקנו פחות. לא מעט חרדה מסתובבת אצל המין השני מפני זעמה ההרסני של האישה ובפרט זעמה של האם ורבות נעשה גם בגזרה זאת בכדי לדכא ולהשכיח מלב נשים את כוחו של הפראי. שאלות רבות, רובן לא פתורות עולות בי מול הדבר הזה ושאלת הזעם הצודק, מתי אש הזעם מבשלת דברים ומתי הופכת היא לאש של חורבן? בסופו של יום אני מאמינה כי מתוך מכלול הקודים, הכללים ואמות המוסר בהם אנו חיים, בנפשה האינסטיקטואלית של האישה קיימים הן הכוח והן התבונה לכעוס בצורה נכונה. ישנה ידיעה ברורה לגבי מתי הזמן לומר "עד כאן ולא יותר - יש לי משהו לומר", מתי זאת הדרך לשמר את שיווי המשקל הנפשי ולהגן על כל היקר לה ומתי זוהי אפילו חובתה המוסרית, לא פחות מכך יודעת האישה מתי הזמן להניח לדברים, לרכך ולשחרר וגם לסלוח. 

בזכות מעשיה של הנסיכה, שהעבירה אותי דרך הכעס והתסכול, יכולתי לפנות מקום בליבי לקבלה שלמה יותר אותה, לחמול עליה כילדה מתבגרת, בסיפורה חסר הנוכחות הנשית ובטח שלא האימהית, כשם שכולנו הנשים חסרות נוכחות נשית דומיננטית בחיינו בעידן גברי. יכולתי להעריץ אותה על הרגע בו היא מכירה בתסכול וחוסר הצדק שיש בחיים המעבירים לנו ללא הרף מסרים כפולים כשם שעושה אביה, להתרגש איתה במעמד של הרגע העוצמתי והמעצב בתחילת המסע הנשי שלה בו היא עומדת על שתי רגליה, נפגשת עם חלקיה המלוכלכים ובעזרת ביטוי פותחת את השער הראשון והמשמעותי של חווית עצמה בכוליותה. כשם שאני שואפת לעשות בעצמי יום יום, כשם שהנשים שמאפשרות לי ללות אותן מבקשות לעשות.
התרגשתי לא פחות מהתהליך שעובר הקרפד, החלק הבזוי, הזנוח והלא רצוי שלא מוותר ומתדפק על דלתה, תובע את מקומו, את קבלתו והכנסתו למרות הנסיון המתבקש לדחוק אותו למעמקים הלא נודעים, הקרפד של הנסיכה לא נעלם אל מול העלבון, לא מתכנס בתוך אומללותו אלה שוב ושוב חוזר ומתדפק על דלתה של הנסיכה ואומר לה, אני שלך, ראי אותי, התיחסי אלי, קבלי אותי, בכל דרך שאת יכולה לה, לבינתיים.
ועכשיו יש שקט, מעגל שהיה נדמה שנסגר נפתח מחדש ואתו הלב שלי
ועכשיו אני מוכנה לנשק את הנסיכה הפגומה והמושלמת כאחד 


קטע קצר על נסיכה קטנה ואהובה, כועסת ומרדנית והנלחמת בכל כוחותיה במי שעתיד להיות ואולי הוא כבר אהבת חייה (בהשראת אוריה עזאני המופלאה)