אחת הדמויות הראשונות שרציתי לכתוב עליהן היא בת הטוחן, הגיבורה המככבת במעשיה 'רומפלשטילצקין' ( אותה אחת שאנו מכירים כ'עוץ לי גוץ לי') ובכל זאת כבר כמעט וויתרתי. ככל שהעמקתי בסיפורה כך התרחקתי ממנה ולקח לי זמן רב לחזור ולהבין מאיזה חומר עשויה הגיבורה הזאת, שמסע הגבורה שלה הוא מסע של עסקאות מפוקפקות ודרך חתחתים. גיבורה ששוברת את כל הכללים וזוכה לקבל את כל רצונה בדרך של נצלנות, בכי מניפולטיבי, הבטחות שווא ודחיינות. שלאורך כל הסיפור מנווטת ע"י הגברים השונים בחייה ושכמעט עד סוף העלילה נותרת דמות שטוחה, פסיבית ונטולת שם.
עד שלפני כמה ימים נפגשתי עם טקסט מרגש שחברה כתבה על יחסיה על ביתה. טקסט שהפעיל אצלי את החוש האימהי והחזירו אותי אליה ברגע. שם בחדר הגדול מלא הקש ראיתי אותה יושבת לבושה סחבות, מביטה בכישור בחוסר הבנה וממררת בבכי. שם ישבתי לצידה מכילה ומזדהה לסרוגין, מלטפת ובוכה.
בת הטוחן שייכת לזן חסרות דמות האם, ובסיפורה באופן די חריג אין מלבדה אף לא דמות נשית אחת לרפואה, חיובית או שלילית. גם לא מסופר על אם, אחות או חברה שבעבר הייתה, גם לא על מכשפה רעה. שום כלום, לא היה ולא נברא.
לעומת זאת בעלילה מככבים שפע של גברים, כששלושת הבולטים שבהם - האב, המלך והאישון, הם בעלי מאפיינים דומים: הם דואגים רק לעצמם ועושיים זאת בדרך של מניפולציה, ניצול ורמאות. הם חמדנים וממוקדי מטרה ולא שמים לב לנפגעים שהם מותירים בדרכם... קצת כמו בת הטוחן עצמה.
בחציו הראשון של הסיפור בת הטוחן מוצגת כקורבן של הנסיבות, ככלי לניצול בידי אביה והמלך שחוברים ומעמידים אותה בפני משימה לכאורה בלתי אפשרית. משימה שהמשמעות הנגלית שלה היא שפע חומרי אך המשמעות העמוקה היא התמסרות למסע חניכה שמגלם בתוכו 2 סמלים משמעותיים:
האחד הוא התהליך אלכימי של הפיכת חומר פשוט לחומר אצילי ונצחי. באלכימיה הנפשית לוקח האדם רגשות, אמונות ומחשבות הרסניים השוכנים בחשכת המודעות ומתמיר אותם להתנסויות חיוביות של לימוד, יצירה, בריאה ונתינה. האלכימיה וסמליה השונים הם נושאים שנחקרו והתאפיינו בעיקר ע"י הפן הגברי.
השני הוא מלאכת הכישור והטווייה המסמלת את הידיעה כי אנו מסוגלות לטוות במו ידינו את עלילת חיינו. לעומת האלכימיה שמיוחסת לגברי, הטווייה (כמו גם הכישור, הפלך, הפשתן והמחט) מיוחסים באופן מובהק לחניכה נשית קמאית ולסודות העוברים בין הדורות ובין נשים בנושאי יצירה, הולדה ויצריות.
בת הטוחן זקוקה לעזרה, היא נדרשת להגיע לתוצאה ולמטרה המוגדרת בכמויות, יעדים וזמנים (הגברי) כשכל שעומד לרשותה הוא כלי נשי, שאין לה מושג וחצי מושג מה לעשות אתו.
עבורי המשפט הזה הוא די והותר סיבה לכתוב ולהמשיך לספר את סיפורה. שהרי כולנו, במידה רבה, כנשים החיות בחברה גברית המקדשת יצרנות וצרכנות, נדרשות שוב ושוב להגדיל את ההספק, החומר, לעמוד ביעדים, לשאוף תמיד לעוד, ליותר טוב..
כולנו משתתפות במירוץ החימוש לאידיאלים חומרים וערכיים וננעלות לא פעם בחדר גדול מלא בקש הנמצא בארמון/כלוב זהב. לא פעם המירוץ וההצלחה שלנו גובים מאיתנו מחיר יקר.
אך חשוב מכך, גם אם התמזל מזלנו ועמדו לרשותנו נשים ואמהות מדהימות, לרובנו אין באמת מושג מה לעשות עם הכלי הנשי שלנו. חניכה, ידע עמוק וסודות הנשים בנושאי יצירה, הולדה ויצריות נחסכו מאתנו, מהאמהות שלנו ומהאמהות שלהן ובעצם זה כבר דורות רבים שחוט הפשתן המחבר את הנשים שבין הדורות ניתק ונפרם ואם נרצה לגלות אותם שוב נצטרך להקשיב קשר רב כדי להיזכר ולהעיר אותם מתרדמתם הפנימית.
בת הטוחן היפה והעדינה פורצת בבכי, ולפתע מופיע בחדר אישון קטן וחמקמק. שלוש פעמים הוא מופיע ומציע להציל את בת הטוחן והיא כלא מאמינה לגודל המזל שדפק בדלתה, לא שואלת שאלות נוספות ולוקחת את העזרה בעיניים עצומות ובזרועות פתוחות.
האישון המופיע בחדר הקש מכונה בעולם הסמלים טריקסטר. הטריקסטר הוא דמות חביבה ומשעשעת כליצן (לרוב) הנעמדת לרשות הנפש כאשר ישנו צורך עז בשינוי הסדרים ובמהפך. הוא החלק בנפש שיכול לעשות את הבלתי צפוי והמופלא כבדרך של פעלול או קסם. והוא מייצג עמדה שהיא חופשיה לנוע ולפעול כרצונה מכיוון שהיא קודמת להתפתחות המצפון ולכן לא מחויבת למוסר וערכים.
יתרונה זה הוא גם מה שהופך אותה למסוכנת, בהיותה חופשיה היא גם בלתי צפויה. בהיותה לא מוסרית היא יכולה גם להיות נבזית ובהיותה מסורה לביטוי הדחפים של עצמה היא לא מודעת ומתנהלת ללא מודעות מכוונת.
האישון מסכים לעזור לבת הטוחן, אך לא ללא תנאי ותמורה, לא בדרך שבה האם נותנת לילדיה בלב רחב. האישון נותן אך נוקב במחיר ברור ומנהל כבדרך הגברי משא ומתן וסחר חליפין ואני שואלת האם את בכלל יודעת על נתינה ללא תנאי, נתינה מאהבה? האם את יודעת כי את ראויה לה?
בפעמים הראשונות מבקש האישון בתמורה לעזרתו את הטבעת והענק. בשל צורתם העגולה והשלמה, מהווים את סמליו של העצמי ומספרים לנו כי בת הטוחן מוותרת על נתחים ממהותה. ולמרות שזה לא חלק מהסיפור אני נוטה לראות בעיני רוחי כי הענק והטבעת הועברו לבת בידי אם כלשהי וכי הם הזכר היחיד לקשר אם בת אותו היא מכירה ואולי כבר הספיקה לשכוח.
בפעם השלישית לא מסתפק האישון בחומר או במשהו מרומז והוא דורש מבת הטוחן באופן הכי מפורש משהו מהבשר החי. בתמורה לעזרתו הוא מבקש שתמסור לידיו את בנה הבכור, את יצירתה האמיתית הראשונה, זאת המסמלת את עתידה והיא מצידה מוכנה.
בתום המערכה הראשונה, פושטת בת הטוחן את בגדי הסחבות ולובשת שמלת מלמלה וכתר מלכות לראשה, היא קמה מהרצפה ויושבת על כיסא מפואר. בת הטוחן משיגה שליטה וריבונות על חייה. היא מתרחקת מחוסר האונים חווית ההישרדות. בתוך 4 קירות הארמון יכולה בת הטוחן להישען לרגע ולנוח, לעזור כוחות למסע הבא. אני לוקחת אתה יחד נשימת רווחה עמוקה. עמוק בפנים שתינו יודעות שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית, ועסקה מפוקפקת שאי אפשר לקיים תחזור לדרוש את חלקה בבוא העת.
עוד על מעלליה של בת הטוחן בקרוב ואם את במתח ובסקרנות... מוזמנת להירשם לקבלת עדכון למייל על רשומות חדשות בבלוג מסע הגיבורה.
עד שלפני כמה ימים נפגשתי עם טקסט מרגש שחברה כתבה על יחסיה על ביתה. טקסט שהפעיל אצלי את החוש האימהי והחזירו אותי אליה ברגע. שם בחדר הגדול מלא הקש ראיתי אותה יושבת לבושה סחבות, מביטה בכישור בחוסר הבנה וממררת בבכי. שם ישבתי לצידה מכילה ומזדהה לסרוגין, מלטפת ובוכה.
בת הטוחן שייכת לזן חסרות דמות האם, ובסיפורה באופן די חריג אין מלבדה אף לא דמות נשית אחת לרפואה, חיובית או שלילית. גם לא מסופר על אם, אחות או חברה שבעבר הייתה, גם לא על מכשפה רעה. שום כלום, לא היה ולא נברא.
לעומת זאת בעלילה מככבים שפע של גברים, כששלושת הבולטים שבהם - האב, המלך והאישון, הם בעלי מאפיינים דומים: הם דואגים רק לעצמם ועושיים זאת בדרך של מניפולציה, ניצול ורמאות. הם חמדנים וממוקדי מטרה ולא שמים לב לנפגעים שהם מותירים בדרכם... קצת כמו בת הטוחן עצמה.
בחציו הראשון של הסיפור בת הטוחן מוצגת כקורבן של הנסיבות, ככלי לניצול בידי אביה והמלך שחוברים ומעמידים אותה בפני משימה לכאורה בלתי אפשרית. משימה שהמשמעות הנגלית שלה היא שפע חומרי אך המשמעות העמוקה היא התמסרות למסע חניכה שמגלם בתוכו 2 סמלים משמעותיים:
האחד הוא התהליך אלכימי של הפיכת חומר פשוט לחומר אצילי ונצחי. באלכימיה הנפשית לוקח האדם רגשות, אמונות ומחשבות הרסניים השוכנים בחשכת המודעות ומתמיר אותם להתנסויות חיוביות של לימוד, יצירה, בריאה ונתינה. האלכימיה וסמליה השונים הם נושאים שנחקרו והתאפיינו בעיקר ע"י הפן הגברי.
השני הוא מלאכת הכישור והטווייה המסמלת את הידיעה כי אנו מסוגלות לטוות במו ידינו את עלילת חיינו. לעומת האלכימיה שמיוחסת לגברי, הטווייה (כמו גם הכישור, הפלך, הפשתן והמחט) מיוחסים באופן מובהק לחניכה נשית קמאית ולסודות העוברים בין הדורות ובין נשים בנושאי יצירה, הולדה ויצריות.
בת הטוחן זקוקה לעזרה, היא נדרשת להגיע לתוצאה ולמטרה המוגדרת בכמויות, יעדים וזמנים (הגברי) כשכל שעומד לרשותה הוא כלי נשי, שאין לה מושג וחצי מושג מה לעשות אתו.
עבורי המשפט הזה הוא די והותר סיבה לכתוב ולהמשיך לספר את סיפורה. שהרי כולנו, במידה רבה, כנשים החיות בחברה גברית המקדשת יצרנות וצרכנות, נדרשות שוב ושוב להגדיל את ההספק, החומר, לעמוד ביעדים, לשאוף תמיד לעוד, ליותר טוב..
כולנו משתתפות במירוץ החימוש לאידיאלים חומרים וערכיים וננעלות לא פעם בחדר גדול מלא בקש הנמצא בארמון/כלוב זהב. לא פעם המירוץ וההצלחה שלנו גובים מאיתנו מחיר יקר.
אך חשוב מכך, גם אם התמזל מזלנו ועמדו לרשותנו נשים ואמהות מדהימות, לרובנו אין באמת מושג מה לעשות עם הכלי הנשי שלנו. חניכה, ידע עמוק וסודות הנשים בנושאי יצירה, הולדה ויצריות נחסכו מאתנו, מהאמהות שלנו ומהאמהות שלהן ובעצם זה כבר דורות רבים שחוט הפשתן המחבר את הנשים שבין הדורות ניתק ונפרם ואם נרצה לגלות אותם שוב נצטרך להקשיב קשר רב כדי להיזכר ולהעיר אותם מתרדמתם הפנימית.
בת הטוחן היפה והעדינה פורצת בבכי, ולפתע מופיע בחדר אישון קטן וחמקמק. שלוש פעמים הוא מופיע ומציע להציל את בת הטוחן והיא כלא מאמינה לגודל המזל שדפק בדלתה, לא שואלת שאלות נוספות ולוקחת את העזרה בעיניים עצומות ובזרועות פתוחות.
האישון המופיע בחדר הקש מכונה בעולם הסמלים טריקסטר. הטריקסטר הוא דמות חביבה ומשעשעת כליצן (לרוב) הנעמדת לרשות הנפש כאשר ישנו צורך עז בשינוי הסדרים ובמהפך. הוא החלק בנפש שיכול לעשות את הבלתי צפוי והמופלא כבדרך של פעלול או קסם. והוא מייצג עמדה שהיא חופשיה לנוע ולפעול כרצונה מכיוון שהיא קודמת להתפתחות המצפון ולכן לא מחויבת למוסר וערכים.
יתרונה זה הוא גם מה שהופך אותה למסוכנת, בהיותה חופשיה היא גם בלתי צפויה. בהיותה לא מוסרית היא יכולה גם להיות נבזית ובהיותה מסורה לביטוי הדחפים של עצמה היא לא מודעת ומתנהלת ללא מודעות מכוונת.
האישון מסכים לעזור לבת הטוחן, אך לא ללא תנאי ותמורה, לא בדרך שבה האם נותנת לילדיה בלב רחב. האישון נותן אך נוקב במחיר ברור ומנהל כבדרך הגברי משא ומתן וסחר חליפין ואני שואלת האם את בכלל יודעת על נתינה ללא תנאי, נתינה מאהבה? האם את יודעת כי את ראויה לה?
בפעמים הראשונות מבקש האישון בתמורה לעזרתו את הטבעת והענק. בשל צורתם העגולה והשלמה, מהווים את סמליו של העצמי ומספרים לנו כי בת הטוחן מוותרת על נתחים ממהותה. ולמרות שזה לא חלק מהסיפור אני נוטה לראות בעיני רוחי כי הענק והטבעת הועברו לבת בידי אם כלשהי וכי הם הזכר היחיד לקשר אם בת אותו היא מכירה ואולי כבר הספיקה לשכוח.
בפעם השלישית לא מסתפק האישון בחומר או במשהו מרומז והוא דורש מבת הטוחן באופן הכי מפורש משהו מהבשר החי. בתמורה לעזרתו הוא מבקש שתמסור לידיו את בנה הבכור, את יצירתה האמיתית הראשונה, זאת המסמלת את עתידה והיא מצידה מוכנה.
בתום המערכה הראשונה, פושטת בת הטוחן את בגדי הסחבות ולובשת שמלת מלמלה וכתר מלכות לראשה, היא קמה מהרצפה ויושבת על כיסא מפואר. בת הטוחן משיגה שליטה וריבונות על חייה. היא מתרחקת מחוסר האונים חווית ההישרדות. בתוך 4 קירות הארמון יכולה בת הטוחן להישען לרגע ולנוח, לעזור כוחות למסע הבא. אני לוקחת אתה יחד נשימת רווחה עמוקה. עמוק בפנים שתינו יודעות שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית, ועסקה מפוקפקת שאי אפשר לקיים תחזור לדרוש את חלקה בבוא העת.
עוד על מעלליה של בת הטוחן בקרוב ואם את במתח ובסקרנות... מוזמנת להירשם לקבלת עדכון למייל על רשומות חדשות בבלוג מסע הגיבורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה