יום חמישי, 29 במרץ 2012

פרספונה אלת האביב - מסע חניכה נשי

בערבו של יום השיוויון האביבי מצאתי את עצמי נכנסת לרכב ושמה פני לכיוון הוד השרון להשתתף בטקס 'סווטלווג' (אוהל הזעה) אינדיאני נשי. החורף האחרון קרא אותי למפגש עם כמה שדים ששכנו במעמקי נפשי זמן רב ואחרי חודשים בהם אני אני עושה סדר, מרפה, משחררת ומנקה הרגיש לי נכון לחגוג את נצחוני ולהתחדש גם פיזית וגם אנרגטית לקראת בוא האביב. עם רדת החשכה הודלקה האש והונחו בבסיסה אבנים, אבנים שמאוחר יותר יפגשו בחשכת האוהל העגול והרחמי, מים, שירה ותפילה ויעלו אדי חום שישטפו וישחררו אותי. בליל מולד ירח, מצאתי את עצמי נפרדת לזמן מה מבגדי ומכל סמלי הזהות שלי ויורדת לזחילה על האדמה. בפתח האוהל אני עוצרת לרגע נוכחת בכך שעוד רגע מתחיל לו עוד מסע, בסופו אוולד מחדש אך לפני כן חלק בי חייב יהיה להפרד ולמות. לרגע עולה בי חשש ואני שואלת את עצמי בכנות, למה אני צריכה את זה? אם רק הייתי נשארת בבית... הייתי עכשיו אוכלת ארוחת ערב עם משפחתי היקרה, הייתי נחה מיום ארוך בביתי המוכר, המוגן והבטוח... אך המעשה נעשה, אני אוזרת אומץ, נושמת עמוק ונכנסת בזחילה, נפרדת מהאור ונכנסת אל הלא נודע, אל האפלה...

כמו בחיים גם בסיפורים כדי להגיע למקומות חדשים צריך להפרד מהבית, לצאת אל היער העבות ולעמוד מול הסכנות האורבות בו. המסע תמיד מתחיל מהיציאה והפרידה מהבית, הבית כארכיטיפ ראשוני הוא המקום אליו אנחנו שייכים, הוא ההבטחה לטוב, גן העדן האבוד ותחושת האחדות. הבית מבוסס על חווית האם הגדולה לפני הפרידה, לפני ההבנה כי לאם שתי פנים: האחד, אמא אדמה, מקור מי החיים, היוצרת, המעניקה והמזינה ופניה השניות של האם הרע, הלוכדת, המסרסת והבולעת לבטן האדמה.
מבעד לאדים עולה בי דמותה של פרספונה, אלת האביב, גיבורת המיתולוגיה היוונית, שסיפורה הוא סיפור על פרידה מהבית, מהאחדות עם האם הגדולה והטובה ופרידה מהתום הילדותי. בפרידתה היא יוצאת למסע לעבר קבלתה כאישה שלמה ומחזורית,פרספונה המכונה גם מלכת הגיהנום אך אני מעדיפה לכנות אותה בשמה אלת האביב.

פרספונה שבאותם הימים שמה היה קורה, היא נערה יפיפיה, ביתה היחידה של דמטר, אלת האדמה המעניקה יבולים ותבואה ואחת מאלפי ילדיו של זאוס, שליט האלים ומלך האולימפוס. מסופר שהייתה כה קרובה כל כך לאמה שחשבו שהן אחיות. מסעה מתחיל ביום שגרתי בו היא מחוללת ומשתעשעת כמנהגה בשדות עם חברותיה, קוטפת פרחים להנאתה. אך באותו היום נפשה איננה יודעת נחת והיא מחפשת אחר הפרח המושלם, הנדיר ביופיו ואז הוא נגלה לעניה, פרח הנרקיס. פרספונה מושיטה את ידה וקוטפת אותו, אך אבוי, ברגע שעושה זאת נבקעת האדמה ומתוכה הגיח האדס, אל השאול, במרכבת זהב רתומה לסוסים שחורים, האדס חמד את פרספונה בשל יופייה ורעננותה וחטף אותה למורת רוחה ולמרות זעקותיה, למעמקי השאול בתקווה להפוך אותה לאשתו ולמלכת העולם התחתון.

זעקותיה של הבת נשמעו למרחוק והגיעו לאוזני האם, כששמעה דמטר על החטיפה ליבה נשבר, היא לבשה שחורים וירדה אל האדמה לחפש את ביתה, כמקבצת נדבות היא בכתה, קוננה, הכתה בתופים ובמשך 9 ימים לא אכלה, שתתה ורחצה. מתוך דכאונה וזעמה הודיעה שלא תצמיח עוד יבולים עד לשובה של הבת, היא החריבה את הארץ, האדמה יבשה ולא נתנה חיים והיבולים ובעלי החיים יבשו וקמלו.
זעמה של האם נשא פרי ומועצת האלים (בראשם זאוס אביה) דרשה מהאדס לשחרר את הנערה. האדס לא התנגד אך הערים על הנערה ונתן לה בסתר גרגר רימון עסיסי ומתוק, פרספונה בלעה את הגרגר ובכך קשרה עצמה לנצח לבעלה ולממלכת השאול. כשעלתה פרספונה ונפלה מתייפחת בזרועות אמה, הבחינה דמטר בנעשה והבינה כי איבדה את ביתה לנצח, היא הודיעה כי אם תשוב ביתה לשאול ישוב הכל ויבול, השדות יקמלו ובני האדם יגוועו ברעב. לבסוף הושגה פשרה: במשך שלושה חודשים בכל שנה עם תחילתו של החורף תרד פרספונה אל השאול למלוך לצד בעלה ועמה השממה ותרדמת המוות בטבע ובפתחו של כל אביב תעלה פרספונה ותצטרף לאמה והאדמה תתעורר לחיים ותבורך בשפע פריחה ויבולים.

התעמקות בשורשי המיתוס מאפשרת הצצה לכוחות הנפש הפועלים מאחורי סיפור החטיפה ולדרמה המשפחתית בבית האלה ומתגלה אמת מדאיגה, אביה של הנערה זאוס, תכנן יחד עם האדס את החטיפה והיה זה שנטע את הנרקיס לפיתוי הנערה במקום המדויק בו יכול לצאת האדס מהשאול. הידיעה מעוררת שאלה מתבקשת, מדוע יבקש האב לעשות דבר שכזה לבתו היקרה?
לא פעם נראה בסיפורים ובחיים שאהבת אם מגוננת יתר על המידה לא מאפשרת את התפתחותה של הבת, דמטר איננה מוכנה לפרידה מהבת והיא מבקשת להנציח את ילדותה ובכך מונעת ממנה את היציאה לחניכה הנשית בו תפגוש בטבעה המיני והיצרי ובצד האפל והמסתורי של החיים. דמטר כאלת האדמה בוחרת להזדהות ולהחשף בעיני ביתה רק בפניה המיטיבות, פני האם הטובה, היא עצמה מדחיקה את חלק הצל שבהוויתה לזמן מה עד שנדחפת ע"י כוחות גבריים חתרניים לצאת למסע במקביל למסעה של בתה.
מעורבותו של האב הדגול ושיתוף הפעולה עם האדס מייצגים את היסוד הגברי שמאזן את היסוד האימהי ששולט על חיי הנערה ומאפשר לה את תהליך הפרידה ההכרחי.
דמטר האם מבינה את כוח השפעתו של האב והיא מנסה בכל דרך לקחת ממנו את השליטה על הבת בחזרה והיא כמעט ומצליחה במעשיה אלמלה רצונה הסמוי של ביתה ומעשיה לכאורה חסרי ההבנה.

אז מה בעצם רוצה פרספונה? לכאורה היא מוצגת כקורבן, חלשה וחסרת אונים מול כוחות אפלים ומאיימים ומול מאבקי החינוך בין הוריה. לכאורה פרספונה שלנו היא דמות קלת דעת ותמימה, חסה בצילה של האם הגדולה המגוננת והשומרת, בת מרצה המנווטת בקלות במשחקם של הגדולים. אך אם נקלף את שכבות הסיפור יתכן ונגלה כי סיפור החטיפה הוא רק פרשנות פטריארכית למיתוס המחזוריות הנשית העתיק.
באותו היום בו נחטפה, העלמה קורה קוטפת פרחים בשדה אך איננה מסופקת עד שפוגשת בנרקיס. הופעתו של הנרקיס במיתולוגיה יונית בוודאי אינה מקרית והיא קשורה במהותו. סיפורו של הנרקיס שהתבונן בבואתו במים והתאהב בעצמו לנצח נצחים מבלי לדעת כי הוא מביט בבואתו, מיצג את חוסר המודעות וההיכרות העצמית, הוא מייצג את ההתאהבות באני הכוזב האשלייתי. הנרקיס נשתל שם לפתותה לצאת למסע וחלק בה יודע כי הוא מהווה את השער לעולם המתים, בקוטפה אותו היא נותנת את הסכמתה הלא מודעת להפרדות מהמצב המושלם המוגן של ההוויה שלה, היא בוחרת לקטוע את רצף האהבה והאחדות ומאפשרת את הירידה לעולמות התחתונים הלא מודעים.

פרספונה אומנם נחטפת אך האדס הוא איננו נבל הרוצה לאנוס אותה ולהפכה לשפחה, הוא שואף להפוך אותה למלכתו, כמלכה תוכל להכיר ולשלוט בעולמות התחתונים, לשלוט בכוחות המות כמו בכוחות החיים, האדס מעודד אותה להגשים את היעוד המלא שלה ולהתמסר להוויתה הנשית המלאה, יתכן כי זעקותיה מספרות על הכאב שבפרידה ולו דווקא את הרצון להנצל ולחזור למצב הקודם.
רגע לפני שחרורה מושיט לה האדס את גרגר הרימון, הרימון כסמל עתיק לפריון, מנצנץ כאבן חן מדממת בידו הגברית, פרספונה איננה תמימה היא בולעת את גרגר הרימון ממש כפי שאוכלת חוה את התפוח, מתוך רצון אמיתי לדעת, לדעת טוב ורע. אכילת הרימון מרמזת להתעברותה הסמלית של גיבורתינו בידי תודעת השאול והסכמתה הפנימית למיזוג בין העליון לתחתון, אור וצל, חורף ואביב.
סוף דבר, פרספונה חוזרת הביתה, אל חיבוקה הגדול של האם הגדולה, אך היא חוזרת שונה, מעוברת, ממוזגת ושלמה וסיפורה איננו טרגדיה יוונית על עלמת החן שנקטפה, אלה סיפור על גיבורה שירדה לשאול לצורך פנימי במו רגליה, תאבה לידע, ריגוש ומפגש עם שורשיה האפלים של האדמה ושל האם הפנימית.

באוהל גופי במנח עובר נכנע לחום, לאפלה ולעוצמה, כמו פרספונה גם אני בכיתי, דיממתי וזעקתי את כאבי השחרור והפרידה, כאבי גדילתי.
טקסו של הלילה האפל תם, כמו פרספונה שעולה עם בו האביב ממעמקי האדמה, גם אני יצאתי מחשכת האוהל אל האור, שלמה וממוזגת. נשכבתי על האדמה הרכה והטובה כמו נופלת בזרועות האם, ליד האש הנעימה והמאירה, חגיגית ומשוחררת, מאושרת ושמחה מוכנה לאביב, להתחדשות ולפריחה. אך גם ברגע של שחרור ואושר עילהי אני רואה את זרע הרימון בתוכי ויודעת שלא יעבור זמן רב עד שאקרא לשוב למעמקים בחזרה.
פרספונה אחותי, ביום המיוחד הזה, אחד משניים בשנה בו מתקיים איזון נדיר ומופלא בין אור לחושך, יום ללילה, קור לחום ממש מתבקש להיזכר בה, להעניק לה את הכבוד ולהדהד את סיפורה ומסעה, מסע אליו יצאה כנערה תמימה ובסופו הפכה לאישה שלמה ולגיבורת אור וצל.

פרספונה
אני פרספונה. הייתי קורֶה, העלמה הבתולה שהיללוה באגדות.
לא קורֶה העלמה יקרא שמי מעתה כי אשתו של האדס הנני.
מאמי דמטר נחטפתי אל חשכתו של האדס מלך השאול
בלכתי בשדה בין נרקיסים.
ספונה הייתי במתק השאול של האדס אהובי.
מגרגרי רימון הדם והפריון של ממלכתו אכלתי.
הופריתי ממעמקיו, מתשוקתו.
הרמס האל הערמומי יפייס את האדס,
יורה לי את הדרך הכפולה לבוא באביב אל פני האדמה
לרדת בחורף לשאול, שוב לעלות באביב כל שנה.
אשוב באביב אל פני האדמה אל אמי.
געגועיה העירו אותי אליה.
אני פרספונה. לא עוד עלמה נצחית תמימה,
בתה הבלעדית, נשמת לבה של אמי דמטר אלת טבע והאדמה,
כי אלת האביב והקיץ הנני מעתה, אביא לאדמה את הפריון והפריחה.
כי בכל שנה באביב אקום לתחיה מאפלת השאול,
אתי תתחייה זרימת לשד הצמחים, זרימת הדם של התשוקה.
הנני חרצית השמש, זהב הנוריות, דם הפרגים.
הנני השבולים הבשלות העולות אל פני האדמה.
הנני שכרון פריחת ההדרים.
אני נשמת התנועה המחזורית של עונות השנה
תנועת המעגל הקבוע של הטבע המת וקם לתחיה.
הנני האבדה שתמיד תשוב ותימצא.
את ימי אחלוק בין אמי המחפשת נואשות את הילד הנצחי בחיקה,
ובין האדס מלך השאול:
בין הגבר והאם המבקשים לנווט את חיי,
בין הגברי והנשי בתוככי נפשי שלי,
בין התמעטות והתמלאות של טבעי המחזורי הירחי .
בין שמחה ודכאון, בין אור וחושך,
בין הידוע על פני האדמה לבין הבלתי נודע במעמקים,
שם שרשי הדגן שוב נובטים באפלה,
שם הסוף וההתחלה.



מקורות והשראה
הספר האדום -קרל יונג 
אגדות המות ההפיך - סימונה מצליח חנוך
רצות עם זאבים - קלאריסה פינקולה אסטס
אלות בכל אישה - ג'ין שינודה -בולן 
סיפורן המתחדש של דמטר, פרספונה, הקטה ובאובו, המיתוס, הפשר השירה - רות נצר



ומי שחשקה נפשה בטקס סווטלוג מוזמנת ליצור קשר עם קרן המנחה המקסימה בקישור הבא




יום רביעי, 14 במרץ 2012

בראשית- על הקריאה הפנימית והיציאה למסע

לפני שעות אחדות שקטו המים הסוערים בתוכי, בחסות הסופה המתחוללת בחוץ התבהרו השמים הפנימים, הכל נדם ומתוך השקט עלתה ההבנה, הגיע הרגע לצאת למסע.

המסע של כתיבת הבלוג הזה, שאת הריונו אני סוחבת כבר חודשים ארוכים, התחיל ברגע לא מודע בו נטמן הזרע הראשון, הזרע נבט, גדל והפך לרעיון, רעיון שהתהווה והתבשל בתוכי. במשך לילות וירחים רבים אני חולמת בהתרגשות את לידתו, בדמיוני קורם הוא גידים, בשר ודם, אני מצפה לו ונערכת לקראתו. תאריך הלידה האמורפי עבר וחלף והוא מתמהמה, נשיאתו הפכה קצת כבדה ומעיקה. עוברים הימים ואני מוצאת עצמי עוסקת בהכל מלבד בו, מנסה, מגששת, מתלבטת ומתחבטת, כותבת שורה ומוחקת...
עד היום, עד המפגש הישיר עם החלק שבי שלא רוצה באמת ללדת אותו, שרוצה להמשיך לפנטז אותו, להשאיר אותו מושלם בתוכי.

ההבנה הזאת לוקחת אותי לילדות שלי, לזיכרון החוויה של ילדה רגישה במיוחד, אולי רגישה מדי, שלא מצליחה לחוש מספיק חיבור וביטחון עם כל מה שקורה בחוץ, ילדה שמוצאת את מקומה בעולם פנימי עשיר של דמיון, שמפליגה למחוזות רחוקים ובטוחים על כנפי סיפורים, מיתוסים ואגדות, נושאת עיני לגיבורות היוצאות למסע נועז ואמיץ בסופו הן הופכות לנסיכות. 
ככל שבגרתי למדתי והתחזקתי, נוספי לי כלים ומשאבים להיות גם בחוץ אך ברגעי משבר וקושי עולמי הפנימי החי היה לי תמיד בית פנימי אליו אני יכולה לחזור ולנוח. מאז ועד היום אותן גיבורות חיות בי, מתעוררות בי בעת הצורך ומהוות לי השראה פנימית ומצפן נפשי למציאת השביל המוביל חזרה אל עצמי

אני יושבת עכשיו וכותבת מילים, אותיות, צורות. אני שמחה ומתרגשת ובו זמנית כואבת ופוחדת. שמחה שזה סוף סוף יוצא, זה מקל מאוד, מתרגשת מהרגע הכל כך בהיר ומדויק. אני מאמינה, יודעת שיהיה בסדר, יודעת שזה מה שצריך לקרות וזה הזמן. הרצון לכתוב מגיע מתוך גילוי מרגש שנוכח בי בשנים האחרונות כי יש בכתיבה איכות של ריפוי, עבורי ואני בוחרת להאמין שגם עבור הקוראות.
בו זמנית אני כואבת את הפרידה מהחלום שהופך ברגעים אלו למציאות, יודעת שמילים יהיו תמיד מוגבלות ביכולתן להעביר חוויה, רצון וכוונה, פוחדת לאבד שליטה, לגלות שליצירה שלי יש חיים, רצונות ודינמיקה משל עצמה. פוחדת לחשוף ולצאת לעולם, להיות לא מובנת, לא מעניינת...
אני נושמת עמוק ומאפשרת להכל להיות, נזכרת בגיבורות שלי, ברגע יציאתן למסע בדרכן אל היער הסבוך והלא נודע. לא פעם חסרות כל, שנואות ונרדפות, בדרך למפגש ישיר עם השדים שלהן ושואבת מהן השראה וכוחות.


מסעה של הגיבורה הנשית הוא מסע של ריפוי, טרנספורמציה ולידה מחדש, בחירה בחיים וצמיחה רגשית ורוחנית. הוא עוסק בתעצומות נפשה של אישה, ביחסיה עם עצמה, עם השורשים שלה ומה שקיבלה בביתה, עם הקולות המגוונים הפנימים שמספרים את סיפורה ובצורך הבסיסי הקמאי להיחלצות ממצוקה, התפתחות וריפוי. הוא עוסק ביכולת היצירה הרחמית הנשית.
מסע הגיבורה הוא המסע של כולנו, גם לנו היכולת המופלאה להפוך צפרדעים לנסיכים, קש לזהב, גמדים לשומרי נפשינו. גם לנו הכוח והעצמה להפיל חומות אבן, להיחלץ מבית המכשפה להשתחרר מאחיזת השד, לברוח מקרקעית הגיהינום ולהצמיח מחדש את ידינו הקטועות.
אני מזמינה אתכן לצאת איתי יחד למסע, בכל פעם לפגוש גיבורה נשית מיתולוגית ואל זמנית, גיבורה שמספרת את הסיפור שלי, שלך ושל הנשיות הקולקטיבית והבסיסית, להתבונן בסיפורה מזווית של כוח ועצמה נשית, קבלה עצמית ולידה מחדש לתת לו לגעת ולהדהד למסע הגיבורה האישי והקבוצתי שלנו. 

שלכן
אפרת דבוש נאור